בשנת 1979 ארגן הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר כנס ישראלי-פלסטיני תחת הכותרת "שלום עכשיו?". תהליך השלום בין מצרים לישראל היה בעיצומו והכנס הפגיש בין אינטלקטואלים ישראלים ופלסטינים מרקע מגוון. מהצד הפלסטיני השתתפו, בין היתר, אדוארד סעיד, הנחשב לאחד מאבות התיאוריה הפוסט-קולוניאלית, ההיסטוריון הפלסטיני פרופ' נאפז נזאל, והסופר הפלסטיני-ישראלי ואיש מפ"ם מוחמד ותד, ששנתיים לאחר מכן נכנס לכנסת מטעם המפלגה. מהצד הישראלי השתתפו בין היתר ההיסטוריון פרופ' אלי בן גל, המזרחן פרופ' יהושפט הרכבי, הפילוסוף פרופ' אבישי מרגלית והרב עדין שטיינזלץ. מי שהיה מופקד על הכנס היה הפילוסוף בני לוי, יהודי יליד מצרים ומזכירו של סארטר. פרוטוקול הכנס הודפס בגליון 398 של כתב העת של סארטר Les temps modernes בשנת 1979, וממנו לקוחים הציטוטים במאמר זה. תודתי העמוקה לשאול וושסטוק שחשף אותי לדברים המרתקים ושלח לי את הגיליון.
הרב עדין שטיינזלץ (2020-1937), יליד ירושלים, מוכר ברחבי ישראל והעולם היהודי בעיקר בזכות מפעלו העצום של תרגום ופירוש התלמודים. הפרוטוקול של הכנס חושף פן פחות מוכר של הרב שטיינזלץ, הנוגע ליחסו ללאומיות היהודית, תהליך השלום ומקומה של ישראל במזרח התיכון. מפאת קוצר היריעה לא אתייחס ליתר הדוברים בכנס וגם לא לעמדותיו המוקדמות והמאוחרות של שטיינזלץ בנושאים אלה, אלא אתמקד בדבריו באותו כנס.
את עמדתו הפוליטית של שטיינזלץ בכנס אפשר לאפיין כעמדה יהודית אנטי-לאומית אך לא אנטי-ציונית. שטיינזלץ התנגד להגדרת היהודים כלאום או כדת בלבד, ותאר אותם כ"יחידה מורכבת מרְכִיבִים מגוונים" (עמ' 481) המגובשת עד היום בזכות היסטוריה משותפת ומכוח הבדלנות שלה לאורך הדורות. לעומת זאת, הלאומיות תוארה על ידו כסכנה או חטא והמדינה ככלי או מסגרת חברתית בלבד. כאשר פרופ' מרגלית הציע לצמצם את יהדותה של המדינה מבלי לצמצם את היהדות עצמה, והצהיר כי הגדרתו כציוני תלויה אך ורק בחוק השבות המבטא סולידריות יהודית יותר מאשר לאומיות, הביע שטיינזלץ הסכמה עקרונית לדברים. לאורך הכנס אימץ שטיינזלץ תפיסה דומה של ציונות רזה, הרואה הצדקה במדינה יהודית במובן של קהילה מורחבת, אך מבלי לייחס שום מעמד מיוחד לקיומה כיישות פוליטית.
אפשר לזהות קווים דומים בין עמדת שטיינזלץ לעמדת החסידות חב"ד שאליה השתייך. אלא שבניגוד לעמדתו המפורסמת של הרבי מלובביץ השוללת כל החזרת שטחים גם תמורת שלום, שטיינזלץ הדגיש שלדעתו יש להחזיר את כל "השטחים הכבושים", כדבריו, כולל את מזרח ירושלים והר הבית. הוא אף סיפר כי היה הישראלי הראשון שהביע עמדה זו ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, בתכנית הרדיו "היום השביעי".
בעיני שטיינזלץ לא זו בלבד שאין קדושה באדמה או במדינה, אלא שהוא השווה בין הלאומיות לבין קנאות דתית:
"הנה התגלית שעשיתי לאחר זמן-מה: הדת הלאומית איננה מכובדת יותר מכל דת אחרת. יתר על כן, היא הרבה פעמים גרועה יותר מהקנאות הדתית, אפילו מזו של חומייני או של האחים המוסלמים במצרים. […] לקנאות דתית יש לפחות יתרון אחד על פני הקנאות הלאומית: היא קובעת לעצמה, בהגדרה, מגבלות מסוימות. לכל דת יש רעיונות בסיסיים שמגדירים קו התנהגות, מדגישים את המותר ואת האסור, מתווים גבולות תודעתיים. ללאומיות אין מנגנון פנימי שקובע מה אסור. הלאומיות מסוכנת כי היא אבסולוטית, ללא גדר" (עמ' 510).
בהקשר הישראלי הבין שטיינזלץ את ראש הממשלה מנחם בגין כאב-טיפוס של אדם לאומי המונע, כרוב הישראלים, מתחושת פחד קיומי. כאשר הציע אחד הדוברים כי לאומיותו של בגין נובעת מרגשות דתיים שלל שטיינזלץ את הדברים באופן מוחלט והדגיש שעמדתו של בגין היא לאומית טהורה, גם אם היא עושה שימוש בטרמינולוגיה דתית.
שטיינזלץ הביע בכנס ביקורת ספציפית יותר על ישראל בהקשרים תרבותיים וגיאוגרפיים. ראשית, הוא תאר את השסע העדתי בישראל כאחת הבעיות המרכזיות של החברה הישראלית, אף כי הסכסוך מאפשר לישראלים להתעלם ממנו. הוא גם הצטרף לביקורתו של אדוארד סעיד על היחס הפטרוני של הדוברים הישראלים שדיברו שוב ושוב בשם הפלסטינים. אולם שיא הביקורת הגיעה בתיאור קצר של המקורות הרעיוניים של הציונות ובדרישה לשינוי יסודי ביחס הישראלים לתרבות הערבית הסובבת:
"ישראל היא התוצר המאוחר של התנועה הרומנטית שהולידה את הלאומיות האירופאית. היא תצטרך, בין אם תרצה או לא, להתמזרח יותר ויותר ובכל מיני דרכים, כדי לייצר קשרים טובים יותר עם סביבתה. במילים אחרות, הישראלים נדרשים לדעת הרבה יותר על התרבות הערבית ולהכיר הרבה יותר טוב את השפה הערבית.
יתכן שיש לנו אפשרות ליצור יחס חדש לעולם הערבי ולאסלאם [מזה המקובל במערב]. בעבר הרחוק היו מקרים רבים של קהילות יהודיות שהשתלבו במידה מסוימת בעולם ערבי הגמוני. אינני חושב שדבר זה יכול לחזור על עצמו, כיוון שהנסיבות שהיו בין המאה ה-8 למאה ה-13 כבר אינן.
אבל אני מאמין שהישראלים יצטרכו לתחזק יחסים עם העולם הערבי שמתעלים מעל הלימודים האוריינטליסטים המדעיים, במטרה לחזור למצב שהתקיים בתקופה מסוימת בירושלים – בה רוב האנשים ידעו לתקשר בערבית ולא היו זקוקים למתרגם" (עמ' 508).
קטע זה מגלם הן ביקורת של שטיינזלץ על הציונות כתנועה לאומית אירופוצנטרית הן הצעה שלו לתיקון פנימי, שיעבור דרך מזרוח של החברה הישראלית והכרה טובה יותר של התרבות הערבית. תיקון זה איננו אוטופיה רחוקה בעיניו, אלא דווקא חזרה למצב החברתי-תרבותי שהתקיים במרחב הישראלי-פלסטיני עשורים בודדים לפני הקמת המדינה. ניתן לראות בתפיסה זו, המדגישה את החשיבות של קשרים ישרים ושוויוניים בין התרבויות והעמים, הד לעמדות דומות שהביעו משכילים ספרדים ארצישראלים במפנה של המאה העשרים. ייתכן שאלו השפיעו בעקיפין על שטיינזלץ הצעיר, שעוד הספיק להכיר את ירושלים של תקופת המנדט ואת הקולות השונים שעלו ממנה.
גבריאל אבן צור הוא תלמיד לתואר שלישי בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית ועמית בתכנית "רבנות ישראלית" של מכון שלום הרטמן.
