לנוכח ההתבוססות המסתמנת של ישראל בעזה, נדמה שיש טעם להרחיק את המבט מעט למקרים בני־השוואה מההיסטוריה הקרובה כדי לנסות לבחון מה ניתן ללמוד מהם על הסיטואציה שישראל מובלת אליה.
דיון שהתנהל לאחרונה בין חוקרים שונים בכתב העת החשוב לענייני צבא Armed Forces & Society לגבי הסיבות לכישלון האמריקאי באפגניסטן, מספק תובנות מעניינות בהקשר זה. כיצד ניתן להסביר, החוקרים שואלים, את העובדה שמייד לאחר שארה"ב עזבה את אפגניסטן, על אף שהשקיעה 20 שנים בבנייה מחדש של אפגניסטן ובלחימה בטליבאן, ואימנה צבא של כ־300 אלף איש בהשקעה של כ־83 מיליארד דולר, קרס כל המפעל הזה כמגדל קלפים בפני כוחות הטליבאן, שמנו כ־60 אלף איש חמושים בנשק בסיסי למדי?
הסיבות שהם מציעים מגוונות. חלקם מדגישים את ההיעדר של מטרות ברורות וניתנות להשגה: הפלישה לאפגניסטן נעשתה כנקמה על פיגועי ה־11 בספטמבר ולמטרת סילוק הטליבאן מהשלטון ותפיסת בן לאדן. הטליבאן סולקו במהירות, בן לאדן הצליח להתחמק, ובהדרגה החל הממשל האמריקאי להציג מטרות אחרות, שאפתניות יותר והרבה פחות ניתנות להשגה: דמוקרטיזציה של אפגניסטן, בניין אומה וניצחון במלחמה נגד הטרור – כשזה נתפס על ידי ארה"ב כרשת אמורפית בין־לאומית המונעת על ידי אידאולוגיה פונדמנטליסטית. חוקרים אחרים מדגישים את הבעיה בנקודת המוצא: האשליה שהמודל הדמוקרטי המערבי יהיה מקור משיכה לאפגנים, כמו גם האמונה ביכולת של כוח צבאי להשיג את מטרות המלחמה וההמעטה בערך התמיכה בטליבאן באפגניסטן.
חלק מהחוקרים מזהים לצד בעיית המטרות שהוגדרו גם מתחים מובנים באסטרטגיה הצבאית. כך למשל, מצד אחד הייתה המטרה בניית הצבא האפגאני כך שיוכל להגן על המדינה האפגאנית החדשה, ומצד שני אימון הצבא האפגאני מוקד בפועל במטרה הדחופה יותר של לחימה בטליבאן. בעוד מטרות אלו עשויות להיראות משלימות, למעשה לעיתים קרובות הן סתרו זו את זו: למשל, לצורך הלחימה בטליבאן נסמך הצבא האפגאני על סיוע אווירי מסיבי של ארה"ב או של נאט"ו, מה שהפך אותו הרבה פחות עצמאי ומיומן ככוח צבאי שיכול לעמוד בפני עצמו. בעיה אחרת הייתה הניסיון לבנות את הצבא האפגאני על בסיס מודל הצבא האמריקאי, באופן שהיה לא־מותאם לתנאים ולאתגרים הפוליטיים, החברתיים והצבאיים הספציפיים שאפיינו את אפגניסטן.
מעבר לכך, אפגניסטן היא טריטוריה שקשה להילחם בה – לא לחינם היא כונתה "בית הקברות של האימפריות" השונות שניסו להשתלט עליה – מבריטניה ועד ברית המועצות. חשובה הייתה גם העובדה שלמתכננים האמריקאים לא הייתה הבנה של הפוליטיקה האפגאנית, במיוחד הממדים השבטיים שלה. זאת בעוד הטליבאן התגלה ככוח גרילה יעיל למדי, שידע לנצל את ההיכרות הקרובה שלו עם הפוליטיקה המקומית ואת העובדה שלמרות ההתנגדות לו בחלקים נרחבים של אפגניסטן, בסופו של דבר הוא לא נתפס ככוח כובש כמו האמריקאים. לבסוף, גם הכישלון האמריקאי להשיג מודיעין יעיל מספיק באפגניסטן היה חשוב בכישלון הצבאי האמריקאי.
הכישלון המרכזי… היה הפגיעה הנרחבת באזרחים. בעוד חלק ניכר מפגיעה זו הוסתר והוכחש על ידי הכוחות האמריקאיים או הוגדר כ"טעויות", עבור האפגאנים היה זה דפוס חוזר, פשעי מלחמה שביטאו את חוסר הערך שייחסו האמריקאים לחיי אפגאנים
תגובה אפגנית לדיון
לא פחות מהניתוחים שהציעו החוקרים – שהיו כולם מערביים – מעניינת התגובה שהתפרסמה לגיליון המיוחד על ידי שלושה חוקרים אפגאנים: ניסאר אחמד ארג'נדואל, מוחמד אומייד וזמראי פאנה. בעוד הם מזכירים היבטים שמודגשים גם אצל החוקרים האחרים, כגון התמיכה הפקיסטנית בטליבאן ועוצמת הטליבאן גם כארגון גרילה וגם כגורם חשוב בחברה האפגאנית, מאלפת העובדה שעבורם הכשלים המרכזיים שהובילו לכישלון האמריקאי באפגניסטן היו בעיקרם אחרים: במיוחד ההשפעה של פגיעה באזרחים על ידי הכוחות האמריקאיים או כוחות שהובלו על ידם, הכישלון להציע ממשלה אינקלוסיבית שתיתן ביטוי לכלל הקולות השונים שקיימים בחברה האפגאנית, ההתעלמות מהמורשת הארוכה של התנגדות אפגאנית עממית לכל כיבוש זר והשחיתות הנפוצה בממשל שנתמך על ידי ארה"ב.
מתוך גורמים אלו, הכישלון המרכזי, לפי השלושה, היה הפגיעה הנרחבת באזרחים. בעוד חלק ניכר מפגיעה זו הוסתר והוכחש על ידי הכוחות האמריקאיים או הוגדר כ"טעויות", עבור האפגאנים היה זה דפוס חוזר, פשעי מלחמה שביטאו את חוסר הערך שייחסו האמריקאים לחיי אפגאנים. יחד עם הסירוב לשאת ולתת עם הטליבאן, המודיעין המוטה וחוסר ההבנה התרבותית של האפגאנים (ובמיוחד כאמור ההתנגדות הפופולרית העמוקה לכיבוש זר), הובילה פגיעה זו לחיזוק ניכר של הטליבאן ולהתגייסות של אפגאנים רבים לשורותיו.
הפגיעה הרחבה באזרחים, כפי שארג'נדואל, אומייד ופאנה מנתחים אותה, הייתה תוצאה של מגוון גורמים: מהפצצות נרחבות עם נשק שלא הבחין בין לוחמים לאזרחים, דרך הקבלה של מספר ניכר של אבידות אזרחיות כ"נזק משני" ועד העובדה שלעיתים סומנו אזרחים אפגאנים כטרוריסטים על ידי משתפי פעולה של ארה"ב מתוך חיסול חשבונות אישי או שבטי, או שחוסלו בידי הכוחות האפגאנים שאומנו על ידי ארה"ב, וכך העמיקו את השסע בתוך החברה האפגאנית. ההתעלמות מרגישויות תרבותיות באה לידי ביטוי גם בפשיטות חוזרות ונשנות על בתי אפגאנים, בהפצצת לוויות, חתונות ובתי ספר, בעינויים הנרחבים של אפגנים ובמעצר ובהתייחסות משפילה לנשים.
התוצאה היא למעשה שלמרות השתלטות הטליבאן ומשטר הדיכוי שלו, רוב האפגאנים שמחים על עזיבת כוחות נאט"ו היות שהמלחמה נגמרה ורוב אפגניסטן שקטה
לכך נוספה ההפחתה בכוחו של הטליבאן. למרות היתרון העצום של נאט"ו מבחינה צבאית וטכנולוגית, התגלו לוחמי הטליבאן כלוחמים מיומנים ומחויבים. האמונה הדתית, המחויבות למצוות הג'יהאד והתפיסה שהם נלחמים כנגד כיבוש זר הביאו אותם להיות מוכנים לשאת הקרבה עצומה ולהילחם בנחישות עד מוות.
לארה"ב, לנאט"ו או להנהגה האפגאנית שהן המליכו לא היו רעיונות מתחרים חזקים מספיק אל מול אלו, וודאי לא כאלה שנתפסו כאמינים ולא כרטוריקה מערבית של זכויות אדם וחופש שנועדה למעשה להעניק לגיטימציה לכיבוש של אדמות מוסלמיות. על פי השלושה, התוצאה היא למעשה שלמרות השתלטות הטליבאן ומשטר הדיכוי שלו, רוב האפגאנים שמחים על עזיבת כוחות נאט"ו היות שהמלחמה נגמרה ורוב אפגניסטן שקטה. "בכל פלישה", הם מסכמים, "הפולשים אולי יצליחו לזמן מה, אך בסופו של דבר ייאלצו לעזוב בהשפלה, אחרת הכוחות הכובשים ייאלצו להתמודד עם טרגדיות תמידיות".
הפער בתפיסת המציאות כנקודת דמיון למלחמה בעזה
עם כל ההבדלים בין המלחמה של ישראל בעזה והמלחמה האמריקאית באפגניסטן, קשה שלא לראות את נקודות הדמיון. לאחר יותר משבעה חודשים של לחימה ולמרות הפגיעה הקשה ביכולות השליטה, הארגון והלחימה שהנחילה ישראל לחמאס, ספק אם חמאס קרוב לתבוסה. המודיעין האמריקאי העריך לאחרונה שישראל הצליחה להרוג רק כשליש מלוחמי חמאס ולהרוס פחות מחצי מהמנהרות המשמשות אותו, וגם אם ניקח בחשבון את אלפי לוחמי חמאס האחרים שנפצעו ואינם יכולים להשתתף בלחימה, חמאס על פי הדיווחים מצליח לגייס אלפים אחרים לשורותיו מקרב העזתים.
בדצמבר 2023, שלושה חודשים אל תוך המלחמה, פרסמנו את מאמרו של פרופ' רוברט א' פֵּייפּ (Pape), חוקר מדע המדינה באוניברסיטת שיקגו ומנהל פרויקט שיקגו לביטחון ולאיומים, שהזכיר כי המחשבה שפגיעה באוכלוסייה תביא אותה לפנות נגד שלטון חמאס אינה נתמכת בשום ניסיון היסטורי מוכר. נראה שהוא צדק: לאור הרצון להתנגד לכיבוש הישראלי ולנקום על החרבת עזה ועל הפגיעה הנרחבת של ישראל באזרחים, יש לחמאס כעת פוטנציאל מגויסים כמעט בלתי־מוגבל. מעבר לכך, מבחינה פוליטית חמאס חזק יותר משמעותית ממה שהיה לפני ה־7 באוקטובר וסביר שיתחזק יותר אם יתממש מה שנדמה שנתניהו מכוון אליו, שהוא ממשל צבאי ישראלי בעזה. ממשל צבאי כזה יבטיח את המשך המלחמה והתבוססות ישראלית בעזה לטווח הארוך ופגיעה מתמשכת בחיילי צה"ל.
עבור ישראלים, הכישלון הגדול הוא הכישלון המודיעיני להפסיק להאזין לפעילי חמאס והזלזול באיום שהוא מהווה. עבור פלסטינים, זו מטפורה לבחירה הישראלית היסודית להפסיק להקשיב לפלסטינים בכלל
אבל הנקודה היסודית יותר היא הפער בין האופן שבו בישראל נוטים להבין את המציאות ובין האופן שבו פלסטינים נוטים להבין את המציאות. כיצד להבין את הבחירה של חמאס לבצע את ההתקפה של ה־7 באוקטובר ואת הזוועות שביצע בעוטף? עבור ישראלים, התשובה היא האידאולוגיה האסלמיסטית-אנטישמית של חמאס. עבור פלסטינים, גם אלו בהם שמכירים בקיצוניות האידאולוגית ובאלימות הקיצונית שחמאס תמיד הפעיל לא רק נגד ישראלים אלא גם נגד פלסטינים, לא ניתן לנתק את מה שאירע ב־7 באוקטובר ממדיניות ישראל כלפי הפלסטינים: בראש ובראשונה הפגיעה הנרחבת באזרחים – במיוחד בעזה במבצעים כמו "צוק איתן" ו"עופרת יצוקה" אך גם בגדה ומזרח ירושלים, וכמובן תוכניות "ההכרעה" והטיהור האתני של סמוטריץ', הפרובוקציות הישראליות בהר הבית והניסיון להגיע להסדר עם מדינות ערב שיתעלם מהפלסטינים.
עבור ישראלים, יסודה של ה"קונספציה" הוא בחיזוק חמאס על ידי נתניהו והאמונה הגורפת שהארגון מורתע, מעוניין לשמור על שלטונו, ולא ינסה ווודאי שלא יצליח לממש את חזונות הזוועה שלו נגד ישראל. עבור פלסטינים, לעומת זאת, ה"קונספציה" היא הגישה הרווחת בישראל הגורסת שאפשר להכניע את הפלסטינים על ידי כוח ושיתוף פעולה עם רודנים ערבים. עבור ישראלים, הכישלון הגדול הוא הכישלון המודיעיני להפסיק להאזין לפעילי חמאס והזלזול באיום שהוא מהווה. עבור פלסטינים, זו מטפורה לבחירה הישראלית היסודית להפסיק להקשיב לפלסטינים בכלל, לכלוא אותם מאחורי קיר ברזל ולנסות לנהל אותם כאילו היו חיות בכלובים.
החזון של ממשלת הימין הקיצוני ששולטת בישראל היום הוא לנצל את הטראומה האיומה שחוותה ישראל ב־7 באוקטובר ושממשיכה לחוות עם הטרגדיה הבלתי־נתפסת של החטופים והחטופות בעזה כדי להעצים את אותה מדיניות של הסתמכות על הכוח שהביאה אותנו ל־7 באוקטובר. יש להודות שעוד יותר מאשר לפני ה־7 באוקטובר ומסיבות מובנות, לפחות בזה זוכה הממשלה לתמיכה רחבה מאוד בציבור הישראלי.
ממשל בוש זכה לתמיכה ציבורית דומה בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר במלחמות באפגניסטן ובעיראק, שהתבררו כהרסניות גם לאוכלוסייה במדינות אלו וגם לביטחון, לכלכלה ולמעמדה הבין־לאומי של ארה"ב. אך ה־7 באוקטובר הוא תולדה קודם כול של הסירוב לראות את המציאות מנקודת מבטו של הצד המפסיד בעימות הישראלי-פלסטיני בן מאה השנים וההסתמכות על כוח ועל אלימות כדי לנהל אותו.
כמו ארה"ב באפגניסטן, אנחנו צפויים למצוא את עצמנו בעוד מספר כזה או אחר של שנים באותו מצב של פולשים במקומות ובתקופות אחרות בהיסטוריה: הם אולי מצליחים לזמן מה, אך נאלצים לבסוף "לעזוב בהשפלה" לאחר שנאלצו להתמודד עם אינספור "טרגדיות מתמידות".
