אם בתחילת המלחמה שפרצה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, התקשורת בישראל הייתה מלאה בכותרות העוסקות ב"יום שאחרי", נראה שעכשיו אף לא אחד כבר מדבר על כך. נדמה שהשיח הציבורי בישראל תחת הלחץ המתמיד של "שגרת המלחמה" והחשש המתמיד מפני התפרצות גבול הצפון, פשוט ויתר על כל עיסוק בעתיד. הדבר משרת כמובן את הממשלה הנוכחית – שמלכתחילה הראתה בעיקר רצון להישאר בשלטון (או בקצוות הימניים שלה, מציעה לנו למעשה חזון של טיהור אתני). אפשר גם לומר שאנחנו במידה רבה כבר ביום שאחרי: על אף שדברים רבים אינם ידועים, נדמה שה"שגרה" המסויטת שבה אנחנו כבר חיים במידה מסוימת פשוט הפכה למציאות החדשה, שלנו כאזרחים לא ברור כל כך מה אפשר לעשות כדי לשנותה. במציאות הזאת נדמה לפעמים שפשוט אין עתיד – אין הרבה למה לקוות, ופשוט נתקענו בתוך לולאה חוזרת – מלחמה, חטופים, ארה"ב, חזבאללה וחוזר חלילה.
למרות זאת, בהחלט יש ערך בעיסוק בעתיד – גם אם נראה שכרגע הוא רחוק. זאת, אם אפשר לומר זאת כך, מפני שהוא יגיע – בין אם נרצה בכך ובין אם לא. סדרת כתבות אנגלית מבית Carnegie Endowment for International Peace, מכון מחקר שבסיסו בוושינגטון די-סי, פנתה למומחים רבים כדי שינסו לשרטט קווי מתאר אפשריים לעתיד שעומד בפני עזה, ישראל והאזור. הסדרה מחולקת לארבעה חלקים – נקודת המבט הישראלית, נקודת המבט העזתית, נקודת המבט האזורית וזו העולמית.
נקודת המבט הישראלית מתוארת בעיקר דרך מבטם של חוקרים ישראלים מתחומים שונים. ראשית, אריה דובנוב מבקש לשרטט את התסריטים השונים לפעילותה של ישראל. התסריט הראשון שדובנוב מעלה הוא בעצם שישראל תמשיך במה שהיא עושה עכשיו – מלחמה בעצימות פוחתת בעזה למשך טווח זמן בלתי־מוגבל. דובנוב מציין שהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס של הממשלה הנוכחית להמשיך את שלטונה למשך כמה שיותר זמן. בתוך תסריט זה, ייתכן שישראל תמשוך לאט את כוחותיה מן הרצועה, תוך כניסות חוזרות ונשנות שילוו מגמת נסיגה כללית. אך שוברו של תהליך זה בצידו – הוא עשוי לגרור את ישראל למלחמת התשה א-לה תקופת רצועת הביטחון – מה שעשוי לגרור הידרדרות למגוון תסריטי בלהות בחסות האלימות המתמשכת בעזה, גם כאלו שיגיעו לכדי ג'נוסייד וטיהור אתני בעזה ולאלימות המונית וטיהור אתני בגדה – לאחר החימוש מרחיק הלכת של האוכלוסייה המתנחלית, שכבר עכשיו חותרת לסלק פלסטינים משטחי C. תסריט שני הוא אסקלציה למלחמה אזורית – שעלולה להתממש בין ישראל ללבנון (היכן שכבר מתחוללת מלחמה בעצימות גוברת), סביב הים האדום, שם החות'ים כבר מאיימים על הסחר העולמי או במוקדי אי־יציבות אחרים במזרח התיכון. תסריט שלישי הוא החלפת הנהגה בישראל בעקבות מחאות נגד הממשלה ולחץ בין־לאומי. דובנוב מטעים שמחאות של חוזרים ממילואים השיגו בישראל בעבר, למשל לאחר מלחמת יום כיפור או סברה ושתילה, תוצאות כבדות משקל. גם כאן, סביר שיעלה גנרל הנוטה לימין. במצב כזה, ייתכן שתושג בכל זאת התקדמות בכיוון של הסכם ארוך טווח, בעיקר אם עסקה לשחרור חטופים תכלול שחרור של מנהיגים כמו מרוואן ברגותי מהכלא הישראלי. גם כאן, המכשולים רבים – הלגיטימיות של הרש"פ מעורערת וקשה להאמין שהיא תרצה לקחת אחריות על עזה החרבה על כידוניה של ישראל. דובנוב מציין שיהיה צורך, ככל הנראה, בהתערבות מסיבית של האו"ם בשל עובדה זו.
ג'ונתן רינהולד עוסק באסטרטגיה של ישראל כתלות בהנהגה הפוליטית שלה, בהמשך לנקודה השלישית של דובנוב. רינהולד משרטט שלוש אפשרויות לשלטון העתידי בישראל: באפשרות הראשונה, ממשלת הימין הנוכחית נותרת בשלטון. הממשלה הזו לא תסכים לכניסה של הרש"פ לעזה ותסכל כל אפשרות לפתרון שתי המדינות. היא תנסה להשיג שליטה ביטחונית מלאה על עזה וליצור "רצועת ביטחון" סביבה, ותנסה לגייס את מדינות ערב ליצירה של אדמיניסטרציה טכנוקרטית בעזה – ללא הצלחה, כי היא לא תהיה מוכנה לוויתורים כדי להשיג זאת. נתניהו ינווט בין לחץ פנימי להקים מחדש את ההתיישבות ברצועת עזה ללחץ אמריקאי שלא לעשות זאת, ובסופו של דבר כנראה תיקלע ישראל למצב של התמודדות ממושכת עם אירועים ביטחוניים בעזה מצד אחד, ושל חשש להתפרצות אלימות בשטחים בשל חוסר הנכונות של נתניהו לטפל במתנחלים אלימים.
התסריט השני הוא של ממשלת מרכז בראשות בני גנץ. ממשלה כזו כנראה תסכים להפסקה בלחימה לצורך עסקת חטופים, אך כנראה לא תסכים להפסקת אש עד ל"מיטוט החמאס", ותאמץ כנראה את עקרונות ביידן ליום שאחרי – אם כי בסייגים חזקים הנובעים מן הקונצנזוס המתואר לעיל וגם כנראה בשל דרישות מחמירות מן הרש"פ כדי לאפשר לה ליטול את ההנהגה בעזה (למשל הפסקת העברת כספים לשהידים) ודרישה לתקופת מעבר שבה הגדה תתנהל כשטח B. המכשול הגדול ביותר יהיה חוסר הביטחון הרחב בקרב ישראלים ביכולת לחיות בשלום לצד הפלסטינים.
תסריט שלישי הוא ממשלת ימין-מרכז בראשות גנץ. ממשלה כזו כנראה תחמיר יותר בדרישות ביטחוניות מאשר ממשלת מרכז, אך כנראה פחות מהממשלה הנוכחית. היא תגביל מתנחלים אלימים בגדה ותבקש לשמר את התיאום הביטחוני. אשר לשיתוף הפעולה עם עקרונות ביידן, כנראה שרובה תשתף איתם פעולה, אך השאלה אם המיעוט יסכים לכך. במצב כזה, השאלה אם החרדים יסכימו להיכנס לקואליציה ולפעול בצורה פרגמטית תקבל חשיבות מן המעלה הראשונה.
מנחם קליין חוזר לעבר, ומנסה לזהות את ההמשכיות בין אסטרטגיית העבר הכושלת של ישראל לאופן שבו היא מנהלת את המלחמה הנוכחית. מאז חמאס תפס את השלטון בעזה, אפשר לתאר את האסטרטגיה של ישראל על פי ארבעה עקרונות: 1. השארת חמאס בשלטון תוך "הענשתו"; 2. ניהול הסכסוך ללא פתרונו; 3. צמצום הסכסוך באמצעות נורמליזציה עם מדינות ערב; 4. מכשול הביטחון בגבול עזה. העקרונות הללו התערערו כולם בעקבות התקפת חמאס. נראה שישראל נטשה את עקרון מכשול הביטחון כדי לחזור להפעלה ישירה של כוח, כפי שמוכרת מן הגדה המערבית. אל העיקרון השלישי ישראל תנסה כנראה לחזור ככל שהלחימה תשכך. הוויתור העיקרי הוא על העיקרון הראשון: ישראל מבקשת להסיר את חמאס מן השלטון. כאן נראה שיש שתי אופציות בקרב הממשלה השלטת: הראשונה היא עמדת גלנט המייצגת את הממסד הביטחוני ודומה למדי לתוכנית ביידן – העברת השלטון לגורמים פלסטיניים עלומים בשיתוף בין־לאומי תוך שמירה על האפשרות של ישראל להתערב ביטחונית. ההבדל בין גלנט לתוכנית האמריקאית הוא שהאמריקאים מעוניינים בשלטון של "רשות פלסטינית משופרת", בעוד גלנט וישראל בכלל מעוניינים לשמר את ההפרדה בין עזה לגדה – המקלה עליה לשלוט בשתיהן.
מנגד, גורמי הימין הקיצוני ששלטונו של נתניהו תלוי בהם מבקשים פתרון קיצוני הרבה יותר – הרס פיזי של הרצועה והגליית תושביה. זוהי "תוכנית ההכרעה" – עזה כאן היא מודל למה שהמתנחלים מבקשים לבצע בגדה מאוחר יותר. שתי התוכניות, לדעת קליין, אינן ריאליסטיות – האחרונה מסיבות ברורות יותר (התנגדות של ארה"ב ושל מצרים), והראשונה – מפני שבלתי־סביר שחמאס ינוטרל ביטחונית. נראה אם כן שישראל מתקדמת במהירות לתסריט "רצועת הביטחון", אך בתנאים גרועים הרבה יותר.
גרשון שפיר חוקר ישראלי ומומחה לסכסוך הישראלי-פלסטיני מבקש להוסיף נדבך נוסף – זה של כניסתה המחודשת של הדת לתחום הפוליטי בישראל. הוא משווה מגמה זו לעליית "האסלאם הפוליטי" במזרח התיכון בשנים שמאז המהפכה האסלאמית באיראן. שפיר משרטט את התהליך שבמסגרתו, מאז 1967 הזרם הציוני-דתי נעשה מרכזי יותר ויותר מבחינה פוליטית בישראל. זרם זה הציב במרכז תפיסת עולמו הדתית את מצוות יישוב ארץ ישראל. גוש אמונים, תנועת ההתיישבות הדתית, הוקמה בעקבות האכזבה של 1973 וחוזקה על ידי עליית הליכוד ב־1977. ה"התנתקות" ב־2005 הובילה לרדיקליזציה נוספת בקרב הציונות הדתית, שהובילה לעלייתם של ה"חרד"לים" (חרדים לאומיים), שנשאו את הדגל של אורתודוקסיה קיצונית, התיישבות אגרסיבית ואלימות גוברת כלפי פלסטינים. שני הפלגים של היהדות הפוליטית – עוצמה יהודית ומפלגת הציונות הדתית – הפכו לחלק מרכזי מממשלת נתניהו האחרונה. שפיר מצביע על התפיסה הקיצונית של סמוטריץ', ראש מפלגת הציונות הדתית, בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הדומה לתפיסה הטרנספריסטית של מאיר כהנא. איתמר בן גביר, ראש מפלגת עוצמה יהודית, הוא פשוט תלמידו הישיר של כהנא. טבח 7 באוקטובר לא ערער את התפיסות המשיחיות של סמוטריץ' ושל בן גביר – להיפך, הם טוענים רק כי הוא הוכיח את תפיסתם הימנית הקיצונית כלפי הפלסטינים וכלפי הסכסוך. לכן היהדות הפוליטית היא מחסום בפני כל ניסיון עתידי לפנות מן האלימות לדיפלומטיה.
מח'ימר אבו סאדה מבקש לסקור כיצד תיראה עזה לאחר שוך המלחמה. אבו סאדה מצביע על כך שההפצצות הישראליות בעזה גרמו ל־93,000 הרוגים, פצועים או נעדרים (נכון ל־21 בינואר. המספרים כיום ככל הנראה גבוהים יותר) – כ־4% מן האוכלוסייה. חלקים אדירים מן הבניינים והתשתיות בצפון עזה, וככל שעובר הזמן גם בדרומה, הרוסים. הסכום המוערך לשיקום עזה הוא 50 מיליארד דולר, ושיקום שכזה יוכל להתחיל רק לאחר הסכם הפסקת אש. הסדר האזרחי בעזה התפרק – וכנופיות פשע ואנשים רעבים, אלימים ונואשים ממלאים את החלל. הכאוס המתחולל בעזה מערער לא רק את השלטון של חמאס – אלא את עצם האפשרות של שליטה אפקטיבית ברצועה. אבו סאדה מצביע על כך שכדי למנוע קריסה לאנרכיה מוחלטת, צריך להיות מעבר מהיר ואפקטיבי לשליטה אזרחית ברצועה ביום שאחרי – שהרש"פ תצטרך להיות מעורבת בה מפני שיש לה עדיין פקידים ברצועת עזה, המקבלים ממנה משכורת מאז 2007. גם אונר"א לדעתו תהיה חלק קריטי מתהליך זה מפני שהיא מפעילה חלק גדול מן התשתיות הקריטיות, כמו בתי ספר ברצועה, ואין שום גוף אחר ברצועה המסוגל לכך.
זהא חסן נוגעת בבעייתיות שבהעברת השלטון לידי הרשות הפלסטינית והקשר שלה לאש"ף. כדי שלמי שיקבל עליו את השלטון על הפלסטינים תהיה לגיטימיות, צריכות להתקיים בחירות פלסטיניות כלליות. מובן שבחירות לא התקיימו מאז 2006, אך בבחירות המוניציפליות בגדה פלסטינים רבים הביעו את רצונם להתרחק מן הבחירה הבינארית בחמאס או בפתח, ויותר מ־64% בחרו ברשימות עצמאיות. הבעיה היא שפלסטינים חשדנים מאוד כלפי בחירות מפני שהם מבינים שלארה"ב ולישראל יש סנקציות רבות־עוצמה להפעיל עליהם אם יבחרו במועמד שאינו לרוחם (כפי שקרה ב־2006 כאשר חמאס זכה ברוב בבחירות). לכן, פלסטינים אינם מביעים אמון רב בניסיונות האמריקאים לייצר "רשות פלסטינית מחודשת" – מה גם שישראל מתנגדת באופן רשמי להעברת הרש"פ לעזה. אל מול ההתמקדות האמריקאית ברש"פ, חסן מציבה את החזון שלדעתה מוסכם על רוב הפלסטינים (לפחות מחוץ לעזה): איחוד לאומי הכולל את חמאס תחת המסגרת של אש"ף כמסגרת שתייצג את הפלסטינים כולם בגדה, בעזה ובתפוצות. המטרה היא לאחד בין הגוף היחיד הזוכה להכרה בין־לאומית כנציגם של הפלסטינים לבין הרצון הדמוקרטי של הפלסטינים בעצמם. רק תחת אש"ף כזה, יהיה אפשר לשקול מחדש את קיומה של הרשות ככזו שתהיה לא רק כלי ניהול עבור ישראל אלא כלי לקדם מדינה שבדרך.
סנאע א־סרע'לי עוסקת גם היא בסוגיות מבניות הנוגעות לאפשרות של הבנייה מחדש של המוסדות הלאומיים הפלסטיניים ביום שאחרי. סרע'לי מבקשת לאתגר את ההתמקדות של רבים בזהותו של "המנהיג הפלסטיני" הבא. מסורתית, בהתפתחויות של מוסדות השלטון הפלסטיניים בשנים שלאחר הסכם אוסלו, הוענק משקל-יתר לזהות המנהיג ולא להיבט המוסדי. כך למשל, היצירה של מבנה דו־ראשי (נשיא וראש ממשלה) סביב דמויותיהם של ערפאת ואבו מאזן בלי לעצב מסגרת מוסדית הולמת הביאה לקריסה של המבנה השלטוני הפלסטיני ב־2006 כאשר מבנה זה לא היה מסוגל להכיל מצב שבו ראש הממשלה הנבחר היה אסמאעיל הנייה, והנשיא היה אבו מאזן. א־סרע'לי מדגישה שהיא חוששת ממבנה ארגוני שכזה מפני שמעולם לא פותחה התשתית החוקתית והמוסדית עבורו. בכל זאת, היא מדגישה שלא משנה איזה מבנה ארגוני ייבחר עבור הפוליטיקה הפלסטינית, עליו להיבחר על ידי הפלסטינים עצמם. מצד שני, על האישיות שתיבחר להיות מקובלת בקונצנזוס רחב.
ניית'ן ג' בראון מרחיב על הבעייתיות הגלומה במוסד של הרש"פ. המצב שלה הוא כמובן בעייתי – כ"מדינה שבדרך" פלסטינית היא נכשלה, ועל אף שהכריזה על עצמה כמדינה לאחר הכישלון האפקטיבי של הסכמי אוסלו, ארה"ב וישראל אינן מכירות בה. בשל כישלון זה מצד אחד והפילוג בין עזה לגדה, הלגיטימציה הפנימית של הרש"פ בשפל. למרות זאת, הרש"פ ממשיכה לתפעל את המוסדות בגדה כשהיא כפופה לישראל במגוון אופנים חשובים. מן הסתם, כדי "להחיות" את הרשות הפלסטינית, מעבר לבחירות, מה שיידרש מצד ארה"ב הוא לספק לה אופק מדיני שיעניק לה לגיטימציה מחודשת. מעבר לכך, יידרש איחוד מחדש בין המבנים המנהליים בעזה ובגדה, הפועלים בנפרד מאז 2007. הדבר נראה כמעט בלתי־אפשרי – ראשית מפני שהוא יצבע את המנגנונים האלו כמשתפי פעולה עם כיבוש מחדש של עזה על ידי ישראל; שנית מפני שהוא ידרוש להכניס לתוך המנגנון של הרש"פ אלפי עובדים המזוהים עם שלטון חמאס, או למצוא מנגנון אפקטיבי להחלפה או סינון שלהם על ידי ישראל. זאת מלבד ההרס שישראל חוללה לתשתיות ברצועה. הדבר נראה, בראון מסכם, כמעט בלתי־אפשרי בעת הנוכחית.
עמאד א־סוס מבקש לבחון האם אפשר "להסיר את חמאס מן המשוואה" – מתוך ראיונות שערך עם תושבי עזה. רבים מתושבי עזה רואים את ההתקפה הישראלית כעת כהמשך של הנכבה. לכן הם תומכים בהתנגדות מזוינת, אך הדבר איננו אומר שהם תומכים בשלטון חמאס, אלא לרוב בשלטון דמוקרטי בהסכמה של כל המפלגות ועם נציגים מהחברה האזרחית. העזתים גם אינם סומכים על ארה"ב – שאותה הם רואים כמוטה לטובת ישראל. למרות מה שנאמר, חמאס זוכה להערכה רחבה בשל כך שהצליחה להבליט מחדש את הסוגיה הפלסטינית ולהביך את ארה"ב. עבור העזתים, גם ישראל נחשפה בחולשתה – ישראל איננה מסוגלת לדאוג לביטחונה, ואיננה מסוגלת להביס את חמאס גם בעזרת תמיכה אמריקאית מסיבית. א־סוס מסכם שמעמדו של חמאס בקרב הפלסטינים יוותר חזק בעקבות האירועים.
ולדימיר פראן סוקר את האפשרות של קיום בחירות, שכנראה תהיה קריטית לשיקום ההנהגה הפלסטינית. לאחר סקירה של הבעיות האדמיניסטרטיביות הכרוכות בכך, רובן קשורות למצב הקשה השורר בעזה, עדיין נשאלות השאלות הפוליטיות הגדולות יותר. המערב וישראל כנראה יטילו וטו על בחירות שבהן חמאס יהיה מעורב – מה שמעלה את השאלה כיצד יוכלו הפלסטינים לקיים בחירות תחת תסריט זה, בהנחה שחמאס יישאר כוח משמעותי עבור הפלסטינים. גם עבור פתח, בחירות יהיו קרב ירושה, העשוי לפורר אותה מבפנים.
לבסוף, נור עראפה סוקרת את האפשרויות לבנייה מחדש של עזה. בעבר, נתקלו הניסיונות לבנות מחדש את הרצועה במגבלות ברורות. כך למשל, מנגנון GRM, שהוקם לאחר מלחמת 2014, שימש בעצם ככלי של המצור הישראלי על עזה מפני שישראל הייתה מוסמכת להגביל את כניסת הסחורות לרצועה כרצונה. לכן, עזה זקוקה נואשות למנגנון חדש. מנגנון כזה יהיה תלוי בשינוי פוליטי גדול יותר, שמטרתו הסרת המצור על עזה וסיום הכיבוש, והוא איננו יכול להצטמצם רק להיבט ההומניטרי או הטכני. אחרת, המנגנון ישמש רק להעמקת המצור והשליטה הישראלית, או למצער ישמש כפלסטר שיאפשר את המשכם של אלו. יתר על כן, מנגנון כזה יהיה צריך להיות מנוהל בצורה דמוקרטית, מלמטה למעלה, על פי צורכיהם של הפלסטינים. עראפה מדגישה כי יש להטיל על ישראל את האחריות למלחמה ובהתאם לכך גם את האחריות הכספית לשיקום הרצועה.
מרוואן מועשר סוקר את יחסה של ירדן למצב ברצועה. ירדן מבקשת לא לחזור לסטטוס קוו, אלא לחתור לתהליך שיוביל לפתרון פוליטי. היא גם תצטרך לשקול מחדש את קשריה עם ישראל באין תהליך שכזה בעקבות דעת הקהל העוינת את ישראל. ירדן עדיין מעדיפה לנהל את עסקיה אל מול הרש"פ ולא מול חמאס, אך לא ברור עד כמה הדבר ימשיך בשל עליית הפופולריות של חמאס. בייחוד, כל עוד לא יתקיימו בחירות פלסטיניות ומצב הרש"פ יישאר מעורער, יהיה לירדן קשה לתחזק מצב שבו היא איננה עומדת בקשר עם חמאס. לבסוף, העדיפות העליונה של ירדן היא למנוע טרנספר מהרצועה לשטח מצרים, שעלול להמשיך לטרנספר מהגדה לשטחה.
בהמשך לכך, אמיר חמזאווי סוקר את עמדתה של מצרים, החולקת גבול מיידי עם עזה. בשנים האחרונות, למעשה יצרה מצרים מסגרת טרילטרלית בין ישראל, הרש"פ וחמאס, שעתה קרסה כמעט לחלוטין. המערכת הזו בעצם הייתה חלק חשוב במשטר "ניהול הסכסוך" – מצרים פעלה כדי למנוע משבר הומניטרי בעזה והגירה פלסטינית מסיבית לשטחה בתחילת המצור, וכמתווכת כדי להביא לסיום את ה"סבבים" הפריודיים בין ישראל לחמאס. כעת, ישראל מבקשת לתפוס מחדש את ציר פילדלפי, המפריד בין מצרים לגדה – מה שמורה על הקריסה של הסטטוס קוו. מצרים גם חוששת ממצב שבו ישראל תדחק את אוכלוסיות הרצועה לשטחה. כדי להתמודד עם איומים אלו, מצרים מבקשת להכניס גורם נוסף למשוואה: ממשלה פלסטינית, שתאחד תחתיה את כל הפלגים הפלסטיניים, כולל החמאס והג'יהאד. זו עשויה להיות ממשלת אחדות פלסטינית של כלל הפלגים או ממשלת טכנוקרטים. נראה ששתי האופציות זוכות להתנגדות של חמאס, ושהרשות חוששת מהאופציה של ממשלת טכנוקרטים. בכל אופן, מצרים ממשיכה לתמוך בהקמת ממשלה שכזו, ועל כן מתנגדת לכיבוש מחדש של הרצועה על ידי ישראל.
מוהנד חאג' עלי עוסק בסוגיית חזבאללה. חאג' עלי טוען שלחזבאללה אסטרטגיה סדורה בקונפליקט, שאליו הצטרף באופן מוגבל כבר בתחילתו. מצד אחד, חזבאללה מבקש להשאיר את עיקר הקונפליקט סביב המאבק הפלסטיני ולא סביב המאבק בין ארה"ב ובעלות בריתה לאיראן ובעלות בריתה, ועל כן הוא נמנע מהסלמה כוללת. מצד שני, הוא מתערב באופן מוגבל כדי למנוע מישראל למקד את כל כוחותיה בעזה. נסראללה מועיד לחמאס "ניצחון" כמו זה של חזבאללה בלבנון השנייה – הסכם שישמר את יכולותיו הצבאיות של הארגון כתנועת התנגדות, תוך ויתור על סמכויותיו האזרחיות והפיכתו לארגון צבאי גרידא, כמו חזבאללה עצמו. חזבאללה מצידו מדגים קשרים הדוקים עם ארגון חמאס, ונסראללה מקבע את מעמדו של חמאס כגורם מרכזי עבור תנועת ההתנגדות האסלאמית בפרט ובמאזן הכוחות האזורי בכלל.
איבתיסאם אל־כתבי סוקרת את האסטרטגיה של איחוד האמירויות. כזכור, האמירויות חתמו לפני מספר שנים על הסכם נורמליזציה עם ישראל. המלחמה מעלה בחריפות עבור מדינות כמו איחוד האמירויות את שאלת אפשרות שילובה של ישראל במרחב. עד כה דחפו האמירויות לדה־אסקלציה, בין השאר דרך מועצת הביטחון, שם הם שימשו עד לא מזמן כנציגה מתחלפת. בטווח הארוך, האמירויות מכוונות לפתרון שתי המדינות כפתרון היחיד האפשרי, ובטווח הקצר – להפסקת אש. עם זאת, ברור כי הפסקת אש איננה מספיקה בטווח הארוך, ועל כן איחוד האמירויות מתכוונת להשיק יוזמה בעזרת שותפים אזוריים ועסקיים לפתרון הסכסוך, שבה היא תשחק בין השאר תפקיד של מממנת של שיקום הרצועה, תחת שלטון פלסטיני מאוחד. בסך הכול, איחוד האמירויות מבקשת לנהל אסטרטגיה של נורמליזציה מצד אחד, אך להשתמש בזו כדי לקדם את פתרון שתי המדינות דרך יחסים עם ישראל ועם ארה"ב, ולשמש גורם המגביר את היציבות באזור.
לבסוף, יסמין פארוק מבקשת לסקור את האסטרטגיה הסעודית. סעודיה מתמרנת בין מספר גורמים – הסכם השלום העתידי עם החות'ים בתימן, יצירת דו־קיום עם איראן, יצירת יציבות באזור, השגת ערבויות אמריקאיות להגנה וגיוון הבריתות שלה באזור ובעולם. המלחמה אתגרה את כל החזיתות הללו, וכעת העדיפות העליונה עבור סעודיה היא להכיל את הגלישה של הקונפליקט אל תוך המפרץ הפרסי מצד אחד ולמנוע הסתבכות סעודית בהסדרים פוסט־מלחמתיים בעזה. בסך הכול, הסעודים פועלים לסיום המלחמה – אך אינם מוכנים לסכן את האינטרסים שלהם באף אחת מן החזיתות דלעיל לשם כך. הסעודים מסרבים להשתתף בקואליציה האמריקאית כנגד החות'ים והביעו התנגדות לתקיפות האמריקאיות בעיראק, בסוריה ובתימן. סעודיה ממשיכה מצד אחד את קשריה עם איראן, ומצד שני את קשריה עם המערב. למרות זאת, סעודיה תמשיך לתפוס תפקיד פעיל בסכסוך הישראלי פלסטיני בתום המלחמה, ותתפוס מקום חשוב בכל תוכנית שתוסכם על הפלסטינים.
אילנה פלדמן עוסקת באתגרים החדשים שהמלחמה מעמידה בפני ארגוני הסיוע ההומניטרי. בהקשר של עזה, עולה החשש שסיוע הומניטרי שמקל את הסבל של העזתים יקל גם את המשך האלימות כנגדם. למרות זאת, יש להכיר בכך ששחקנים הומניטריים ימשיכו לשחק תפקיד חשוב בעזה, כפי שהיה עד עכשיו. ההשלכות ההרסניות של הפעילות הצבאית של ישראל בעזה מעמידות אתגרים רבים בפני ארגונים אלו ובפני שחקנים בין־לאומיים שעליהם כנראה יוטל לממן את הבנייה מחדש של עזה. כאמור, העובדה שאלו מוכנים שוב ושוב לממן את הבנייה מחדש הזו, מקילה על השחקנים המקומיים לדחות את פתרון הסכסוך לעתיד הרחוק. בעזה, ארגונים הומניטריים עומדים בפני בעיות עצומות, כמו למשל מניעת רעב ושיקום של מערכת הבריאות המפורקת שנאלצת להתמודד עם עשרות אלפי פצועים. ארגונים אלו יתקשו גם יותר ויותר לשמור על הניטרליות המסורתית שלהם ככל שהם נאלצים להתמודד עם הסבל של העזתים. מעבר לכך, ישנן הפעולות והעמדות של ישראל, אשר מטילה מגבלות חמורות על פעילות הומניטרית – כמו הקריאה של נתניהו לפירוק אונר"א. סוגיות הומניטריות חמורות נוספות עשויות להתעורר – כמו למשל טיפול בפליטים בתסריט של מעבר המוני של פלסטינים למחנות פליטים בשטחה של מצרים, שנהיה סביר יותר ויותר כשיותר ויותר פוליטיקאים ישראלים מביעים תקווה ל"דילול" אוכלוסייתה של עזה.
ביידן הבהיר כבר שהוא מכוון לנטרולו של חמאס כאיום על ישראל ולפעולה למען פתרון שתי מדינות. נראה שכרגע המטרות האלו מאותגרות בעיקר על ידי הקשיים האדירים בשטח מצד אחד ועל ידי הבחירות המתקרבות מצד שני. השאלה היא מה ביידן יכול לעשות בשנה הקרובה בהינתן שלא יתרחש שינוי משטרי בישראל ובקרב הפלסטינים ושישראל תמשיך לפעול צבאית בעזה, מה שיקשה גם על העברת סיוע הומניטרי.
השחקן העולמי המשמעותי ביותר ללא ספק למלחמה בעזה הוא ארצות הברית. פרדריק ווהרי ואנדרו בוני מבקשים לסקור את האינטרסים הביטחוניים של האמריקאים באזור. המלחמה משכה את האמריקאים בחזרה למעורבות אקטיבית גוברת והולכת במזרח התיכון – כולל סיוע ביטחוני מסיבי לישראל. עבור ממשל ביידן, נראה ש"מיטוט חמאס" עומד בראש סדר העדיפויות הביטחוני. כהמשך לכך, ארה"ב מעמידה בראש סדר העדיפויות שלה את גיבושו של ממשל בטוח ויציב בעזה – זאת בניגוד לערב 7 באוקטובר, אז תמכה למעשה ארה"ב ב"ניהול הסכסוך" וראתה בפתרונו רק מכשול לנורמליזציה אזורית של ישראל. לצורך זאת, ארה"ב מבקשת לערב את בעלות בריתה האזוריות כדי ליצור תוכנית ממשל עבור עזה ביום שאחרי.
הסוגיה הביטחונית העיקרית הנוספת שהתעוררה בעקבות המלחמה היא אל מול איראן. הסטטוס קוו השברירי שהתגבש בין ארה"ב לאיראן לפני המלחמה התערער לחלוטין בעקבות המעורבות הצבאית של שלוחותיה של איראן במלחמה, ואילץ את ארה"ב להגיב ישירות כנגד שלוחות אלו תוך ניסיון להימנע מהסלמה אזורית. האסטרטגיות השונות של ארה"ב, שכללו גם הפצצות בסוריה ובעיראק כנגד מיליציות איראניות, נועדו להרתיע את איראן מלהגיב. אל מול החות'ים בתימן, נאלצה ארה"ב להגיב צבאית כדי לנסות להפסיק את ההפרעה של החות'ים לנתיבי הסחר העולמי – אך ללא הצלחה רבה עד כה מפני שהחות'ים, שסבלו הפצצות סעודיות במשך שנים, מנוסים בכך. לבסוף, בלבנון, ארה"ב לא הגיבה ישירות, והיא מתמקדת בעיקר בלנסות למנוע אסקלציה מצד ישראל. בעתיד, ארה"ב צפויה להגביר את הניסיונות העקיפים שלה לרסן את חזבאללה.
אהרון דוד מילר סוקר את המטרות האפשריות של ביידן בטווח הארוך בזירה העזתית. ביידן הבהיר כבר שהוא מכוון לנטרולו של חמאס כאיום על ישראל ולפעולה למען פתרון שתי מדינות. נראה שכרגע המטרות האלו מאותגרות בעיקר על ידי הקשיים האדירים בשטח מצד אחד ועל ידי הבחירות המתקרבות מצד שני. השאלה היא מה ביידן יכול לעשות בשנה הקרובה בהינתן שלא יתרחש שינוי משטרי בישראל ובקרב הפלסטינים ושישראל תמשיך לפעול צבאית בעזה, מה שיקשה גם על העברת סיוע הומניטרי. כפי שראינו לעיל, יהיה קשה גם לספק שלטון הולם לרצועה. קושי נוסף הוא שממשלות ערביות יתקשו לתמוך בפעולה אמריקאית בעזה ללא אופק מדיני הולם. ובעיקר, ההנהגות הישראלית והפלסטינית יתקשו לפעול בזמן הקרוב לטובת פתרון הסכסוך לאחר מוראות הטבח והמלחמה ובהינתן חוסר אמון ציבורי באפשרות לפתרון. מילר מעריך אם כן שביידן יתמקד בעיקר בעקרונות אלה: העברת סיוע הומניטרי לעזה תוך לחץ על ישראל; שחרור החטופים; ריסון ישראל בזירה הלבנונית וריסון החות'ים בתימן; ריסון ישראל בגדה המערבית; רפורמה ברש"פ לטובת הכנתה לשלטון בעזה; אינטגרציה אזורית תוך התמקדות במדינות המפרץ; גיבוש תוכנית הולמת לעזה בעתיד; שמירה על "עקרונות טוקיו" (לא לטרנספר, לא למצור על עזה, לא להקטנת השטח הפלסטיני, איחוד בין עזה לגדה תחת הרשות, לא לעזה כפלטפורמה של טרור פלסטיני). גם השגה של עקרונות אלו בשנה זו, מילר מדגיש, תהיה הישג אדיר עבור ביידן.
שרה ירקס מדגישה שארה"ב תתמקד בעיקר ביציבות בעזה – ולא ביצירת דמוקרטיה. ניסיון העבר מראה שבאלף הנוכחי לא התמקדה ארה"ב ביצירת דמוקרטיה במשטרים באזור המזרח התיכון – והדבר הסב לה בעיקר בעיות. כך למשל, בבחירות הכלליות ברש"פ זכה החמאס, שאותו ארה"ב מגדירה כארגון טרור. גם הסיטואציה הנוכחית אינה מתמרצת פעולה למען דמוקרטיה: גם אם רוב הפלסטינים אינם תומכים בחמאס, 90% מהם תומכים בהתפטרות עבאס, ויותר מ־60% בפירוק הרשות, שאותה ממשל ביידן רואה כמפתח לייצובה של עזה. גם בעולם הערבי כולו כאמור התמקדה ארה"ב בעיקר ביציבות ולא בדמוקרטיה. עם נסיגת האביב הערבי, לא פעלה ארה"ב כנגד הנסיגה הדמוקרטית במדינות האזור – זו קרסה בכולן חוץ מבתוניסיה, וגם כעת כאשר קיס סעיד מחריב את הדמוקרטיה התוניסאית, ארה"ב איננה מראה נכונות לפעול כנגדו. למרות זאת, גם התוכנית האמריקאית להשתמש ברשות נתקלת בקשיים מהותיים – בראשם ההתנגדות של הממשל הישראלי לרשות. לכן ייאלץ ממשל ביידן ללחוץ את ישראל לוויתורים כדי שהרשות תוכל לשלוט באפקטיביות – מה שבסופו של דבר הוא אינטרס ישראלי.
לסיכום העיסוק בארה"ב, לארי גארבר מבקש לעסוק בסיוע האמריקאי לפלסטינים. האמריקאים מסייעים לעזה ולגדה מאז הסכמי אוסלו. סיוע זה תמיד היה מותנה במטרות פוליטיות משתנות. המטרה של ארה"ב תהיה להפנות את הסיוע לבנייה מחדש של עזה תוך גיוס של תורמים למטרה זו. בתוך כך, תצטרך ארה"ב לפתור מספר בעיות – כמו שמירה על אינטרסים ביטחוניים ישראליים ומניעה של הפניית הסיוע לבניית תשתיות כמו המנהרה של חמאס מצד אחד, ומצד שני לחץ על הרש"פ להפסיק את תשלומיה למשפחות שהידים ולאסירים בהתאם לחוק טיילור-פורס, המונע מימון אמריקאי ישיר של הרש"פ כל עוד היא ממשיכה בתשלומים אלו. מן הסתם, הסיוע יצטרך להתמודד עם הצרכים ההומניטריים הדחופים שיצרה המתקפה הישראלית על עזה – שרק ילכו וייעשו דחופים עם הזמן – אך גם עם המטרה של יצירת עתיד טוב יותר לעזתים. לכן יצטרכו האמריקאים להחיות מחדש מוסדות פיננסיים פלסטיניים, ולהזרים מזומנים לכלכלה הפלסטינית. גארבר ממליץ גם על שיתוף פעולה עם רשויות מקומיות כל עוד הן אינן משתפות פעולה ישירות עם חמאס וגם על מימון מוסדות קריטיים כמו הרשות המוניטרית הפלסטינית וועדת הבחירות – כדי לאפשר בחירות ברשות. גארבר מסכם ואומר כי יש להכיר בכך שלא ניתן לפתור את הבעיות של הסכסוך רק על ידי סיוע פיננסי וכלכלי, וכי על סיוע זה לשרת פתרון פוליטי המכוון לשלום ולא לנסות להחליפו.
לבסוף, מוריאל אסבורג עוסקת בשחקן עולמי אחר – האיחוד האירופי. אסברג סבורה שהמאורעות חשפו בעיקר את חוסר יכולתו של האיחוד האירופי לשמש כמפשר וכפותר סכסוכים אפקטיבי, בייחוד מפני שמדובר בקונפליקט שיש לו השפעה מיידית על האינטרסים של האיחוד. בעיקר, נחשף פער בין העמדה הרשמית של האיחוד לבין חוסר האחידות בעמדות בין המדינות החברות בעצמן. העמדה הרשמית שביטא ג'וזפ בורל, הייתה תמיכה בפתרון פוליטי לצד "עקרונות טוקיו", כפי שפורטו לעיל. בתחילת השנה האחרונה, כבר הלך בורל צעד קדימה והכריז שהקהילה הבין־לאומית צריכה לאכוף פתרון כדי למנוע הסלמה נוספת. למרות זאת, בתוך האיחוד, מדינות כמו גרמניה, אוסטריה וצ'כיה תמכו בישראל באופן בלתי־מסויג, בעוד בלגיה, אירלנד וספרד ביקרו את ישראל וקראו להפסקת אש. חוסר ההסכמה התבטא בהכרזות סותרות של נציגי האיחוד, והגיע לשיאו כשהאיחוד ביטל לאלתר את הסיוע לרש"פ – ואז חזר בו מיידית. חוסר האחידות התבטא גם בהצבעות של מדינות האיחוד באו"ם על החלטות שנגעו להפסקה מיידית של האלימות, בתגובות המדינות לתביעה של דרום אפריקה שהאשימה את ישראל בג'נוסייד ולבסוף – בחוסר יכולת לגבש תוכנית שתגיב לאירוע ותסייע להפסקת מעגל האלימות ולגיבוש הסדרים לעזה ולסכסוך. הדבר מעלה תהיות לא רק לגבי עצם השאלה אם מדינות אירופה או חלקן יהיו מעורבות במניעת תסריטי בלהות ויתמכו בייצוב ובבנייה מחדש של האזור – אלא גם לגבי עצם עקרונות היסוד של האיחוד האירופי, כלומר מחויבותו לסדר עולמי המבוסס על כללים ועל החוק הבין־לאומי.
