אחמד שוקיירי (1980-1908) נחשב אחד המנהיגים הפלסטינים הבולטים בעת החדשה. הוא היה היושב הראש הראשון של אש"ף, ותרם רבות לעיצובה של הזהות הלאומית הפלסטינית. לשוקיירי היה חלק גדול בניסוחה של האמנה הלאומית הפלסטינית, ובמיוחד בניסוח הסעיפים שעסקו בזהות הלאומית הפלסטינית והגדירו אותה זהות שורשית נצחית העוברת מדור לדור. כמו למנהיגים פלסטינים אחרים, היו לאחמד שוקיירי כמה מעגלי זהות – זהות ערבית, זהות אסלאמית וזהות פלסטינית מקומית, אך להבדיל מהם היה לו מעגל זהות נוסף – הזהות המצרית.
במאמר זה ברצוני להתמקד ביחסו של אחמד שוקיירי לזהות המצרית ולמקומה בלאומיות הפלסטינית, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספרו האוטוביוגרפי "ארבעים שנה בחיים הערביים והבין־לאומיים", שפורסם בשנת 1969. ברצוני להראות שיחסו של שוקיירי למעגל הזהות המצרי מעיד שבניגוד למה שנקבע באמנה הלאומיות הפלסטינית, שהזהות הפלסטינית שורשית ונצחית ואינה משתנה, הזהות הלאומית הפלסטינית משתנה ומתפתחת.
ספרו של שוקיירי נכתב לאחר הדחתו מתפקיד יושב ראש אש"ף אחרי תבוסת 1967. אחרי ההדחה המעיט שוקיירי במעורבות פוליטית והתפנה לכתיבה. בספרו מודגש ניסיונו לרומם את מעמדו ואת תדמיתו בעיני השלטון המצרי כדי שיוכל לחזור למעורבות פוליטית פעילה יותר. שוקיירי עוסק בספר בדיפלומטיה ובהסברה, וניכר רצונו לגייס את תמיכת העם המצרי בסוגיה הפלסטינית.
שוקיירי חשש מהקריאות לדאוג לאינטרסים הלאומיים של מצרים ולא לאינטרסים לאומיים של העם הפלסטיני, במיוחד אחרי האבידות הקשות שהיו למצרים במלחמת 1967 ואחריה, ומשום כך ניסה לטעון שזיקתם הלאומית של הפלסטינים למצרים קדומה וקשורה להתעוררות הלאומיות המצרית אחרי מלחמת העולם הראשונה. כלומר, לדעתו הפלסטינים ראו את עצמם בראשית שנות העשרים מצרים לכול דבר ועניין.
שוקיירי רומז לכך שהשלטון הבריטי תרם בעקיפין "להחדרת" מרכיב הזהות המצרית לזהותם של הפלסטינים בשנות העשרים, שכן בכיבושם את האזור מידי הטורקים הצילו הבריטים את הערבים מהניסיון הטורקי להפוך את ערביי הארץ לטורקים בלשונם ובתרבותם. הבריטים ביטלו את תוכניות הלימודים של הטורקים והחליפו אותן בתוכניות לימוד מצריות. הם יכלו לעשות זאת בזכות הרכבת שהביאה לערי החוף של הארץ עיתונים וספרי לימוד. בתקופה הזאת, טוען שוקיירי, התחילו הפלסטינים להרגיש מצרים לכול דבר. יתרה מזו, שוקיירי מנסה להראות לקוראיו המצרים שהפלסטינים לא הסתפקו בהזדהותם עם הלאומיות המצרית ועם המאבק בשלטון הבריטי, אלא אף אימצו את המצע הפוליטי של מפלגת הוופד.
סוגיה נוספת שגייס שוקיירי כדי לחזק את זיקתם של הפלסטינים למצרים היא סוגית התושבים הפלסטינים ממוצא מצרי. בהקשר הזה הוא העצים את מספר הפלסטינים ממוצא מצרי וטען שרוב תושבי מישור החוף, מהעיר עזה בדרום ועד העיר עכו בצפון, הם ממוצא מצרי. הוא לא הסתפק באמירה שהם מייחסים את עצמם למצרים או תופסים את עצמם כאנשים שבאו ממצרים, אלא השתמש במונחים לאומיים אתניים כדי להעיד על מוצאם הלאומי, כלומר קבע שדמם של תושבי מישור החוף מצרי.
שוקיירי מציג את הפלסטינים המצרים גם כבעלי תודעה היסטורית ולאומית. לפי תיאורו הפלסטינים המצרים עדיין זוכרים את אבותיהם המצרים שבאו לארץ עם הכיבוש המצרי, וכן את היישובים ואת המחוזות שחייו בהם במצרים. הוא מציין שמות של משפחות מצריות אמידות בעכו, בחיפה וביפו; מציג לקוראיו את שוק אל־בלאבסה ביפו, שוק שהוקם על ידי סוחרים מצריים שמוצאם מהיישוב בלביס שבמצרים, ומציין ששכונת אבו כביר נקראה על שם שכונה ידועה במצרים.
כדי לקרב אליו יותר את הקהל המצרי ולהציג את נאמנותו לאינטרסים הלאומיים של מצרים טען שוקיירי שהוא עצמו ממוצא מצרי – הוא מספר שנולד למשפחה ערבית שמוצאה ממחוז אל־שרקיה שבמצרים, ואף מציין שבתקופת המנדט הבריטי היו שזיהו אותו כמצרי שהיה אמור להגן על האינטרסים של משפחות פלסטיניות ממוצא מצרי מעריצותן של משפחות חזקות אחרות.
יחסו של אחמד שוקיירי לזהות המצרית משקף את מורכבותה של הזהות הלאומית הפלסטינית ואת התפתחותה הדינמית. הזהות הלאומית הפלסטינית התפתחה בתוך סבך של זהויות ערביות ואסלאמיות ובהקשרים פוליטיים מורכבים, משלהי השלטון הטורקי ועד ימינו, והם עדיין משפיעים על עיצובה.
ד"ר אשרף אבו זרקה הוא חוקר ומנחה באוניברסיטה הפתוחה.
