במאמר שהתפרסם במכון למחקרים פלסטיניים, יוסרי אל־ע'ול, כותב פלסטיני עזתי, סוקר את מציאות החיים בעזה במהלך המלחמה ואת הניסיונות למצוא מקום מוגן, ללא הצלחה. אל־ע'ול מתאר את חוויותיו הקשות מהשבועות האחרונים בעזה כמו יומן מסע, לעיתים היומן הופך למצבת זיכרון לאלו שהיו ואינם, ולעיתים הוא כתוב כמו תפילה. תפילה שנשארת ללא מענה.
אל־ע'ול מתאר את הבריחה החוזרת ונשנית ממקום למקום. הצבא הישראלי מבקש להתפנות למקומות בטוחים – מסרים נשלחים בצניחה מהשמיים, אבל רבים מהמתפנים מוצאים את מותם בדרך או במקלט החדש, ואף אלו שהצליחו להגיע למקום מקלט, מוצאים בו תנאי מחיה קשים מנשוא. בני משפחת ריית' התפנו לדיר אל־בלח בדרום הרצועה, מקום שהצבא הציג כבטוח לתושבים, ונהרגו בעת איסוף עצי הסקה.
מאותן אזהרות שנוחתות מהשמיים מישהו עלול להתבלבל ולחשוב שרצועת עזה היא מקום גדול, שמתפרש על אלפי קילומטרים רבועים, אולם אל־ע'ול מדגיש ש"מדובר ב־365 קילומטרים רבועים, שבהם חיים בדחיסות שני מיליון וחצי בני אדם, נצורים, רובם נשים וילדים, מה שיוצר את צפיפות האוכלוסייה הגדולה בעולם".
לפעמים גם בלילה אין שקט. הכותב מעיד שהצבא יורה פגזי זרחן לבן ופגזי עשן, האסורים לפי הדין הבין־לאומי, "וכשהשחר מגיע יוצאים מטוסי F-16 ו־F-35 לפגוע בבתים בצרורות אש מבעיתים. מילים אינן יכולות לתאר את המצב, ואנחנו מחכים לתורנו לעלות השמיימה אל אלוהים, בזמן שהגופות טובעות מתחת להריסות".
“אין מנופים או דחפורים שיכולים לנוע ברחובות, כי כל מי שזז ייחשב בגדר מחבל שיש להרגו לפי התפיסה של צבא הכיבוש". כל תזוזה נצפית ברחפנים ומקבלת מענה
ע'ול מספר כי ברגעי השקט הם יוצאים לספור את הגופות שמתחת להריסות. אז מגלים מי מהחברים והשכנים נפגעו במתקפה. חברים לשכונה, שכנים, המורה שלו לשעבר ומנהל בית ספר, כולם נספו במהלך ההתקפות. בעודם מנסים לחלץ שרידי גופות, הם מוצאים שהחתולים זריזים מהם, כשחתיכות בשר בפיהם.
"העצוב הוא שאין מנופים או דחפורים שיכולים לנוע ברחובות, כי כל מי שזז ייחשב בגדר מחבל שיש להרגו לפי התפיסה של צבא הכיבוש". כל תזוזה נצפית ברחפנים ומקבלת מענה. הוא מספר גם על השכן שלו עאדל אל־פסיח, עובד עיריית עזה שנעקר גם הוא משכונת א־נסר (النصر) שבה התגורר לצד אל־ע'ול למחנה א־שאטי. עאדל, שחלם לרשום את בנו מוחמד ללימודי הנדסה אזרחית באוניברסיטה האסלאמית בעזה, שכל את ילדיו במתקפות האוויריות. מוחמד כבר לא ילמד הנדסה ועאדל נשאר לבדו מהמשפחה, לבד עם הזיכרונות.
בתים ותשתיות רבות ברצועה נהרסו. אל־ע'ול מספר על הבית החדש שבנה בשכונת א־נסר. בנייתו הסתיימה יומיים בדיוק לפני פרוץ המלחמה. הוא ומשפחתו זכו לגור בו יום אחד בלבד.
המקלטים כל כך צפופים שאינם מאפשרים לאנשים להישאר בהם. בעת אחת המתקפות, החליטה המשפחה להתפנות למקלט של UNDP (סוכנות הפיתוח של האו"ם). הם היו שם כחצי שעה בלבד והחליטו לברוח. הצפיפות פשוט לא אפשרה להם להישאר שם. "כל המילים לא יוכלו לתאר את המצב העגום שאליו הגענו. אובדן וטירוף אוחזים בעזתים שמסרבים להיכנע לכיבוש בבריחה לכיוון דרום, הרי גם שם הם יחיו באווירה הזו בתוך בתי ספר, בתי חולים ומוסדות לאחר שיהפכו למרכזי מקלט מלאי מחלות". טרם המלחמה, אל־ע'ול מתאר, בודדים מתושבי עזה חיו באותם מקלטים ציבוריים. מאז פרוץ המלחמה, יותר ויותר תושבים בורחים לאותם מקלטים, שבהם מעל שישים נפשות נאלצות לחלוק חדר שירותים אחד.
הרדיו לא מפסיק להזכיר את הפשעים האינסופיים נגד ילדים ונשים, בין צפון לדרום העמק, והעולם כרגיל שם אוזניות ורוקד לצלילי הטילים, ועזה שוקעת עוד ועוד לתוך הגיהינום הנצחי של החיים
המשפחה החליטה שהיא אינה נשארת והתפנתה למחנה ג'באליא, לשם בן דודו של הכותב התפנה גם הוא. הם התקבלו שם בדמעות. המשפחה שהתה בג'באליא יותר מ־45 יום, אולם הקושי היה שלא הצליחו להשיג אוכל. "חיפוש מזון בשווקים היה כמו חיפוש מחט בערימת שחת, והילדים שלי סחבו ליטרים של מים מהעירייה, שמבקרת באזור בכל 10 ימים למשך שעתיים-שלוש בלבד".
אל־ע'ול כואב את השינוי הדרמטי שחל ביומיום של ילדיו, "הילדים שלי, שמקומם היה בבית ספר, במרכז המוזיקה ובמועדוני רכיבה על סוסים באותה תקופה, נעקרו, כמו כל הילדים שעזבו את בית הספר, וברחו מגיהינום ההפצצות להרבה מקומות ומרחבים שלא ברור מה יש לחפש בהם, בצפון ובדרום, הכול בתקווה לשרוד". המחסור החמור במזון החזיר את המשפחה מג'באליא למחנה א־שאטי.
אל־ע'ול מדגיש את הנוכחות של המוות במרחב. בכל מקום שפונים אליו "ניתן למצוא חלקי גופות פזורים ברחובות, ילדים ללא ראשים, נשים ללא גפיים, ככה ברחוב א־רשיד וסלאח א־דין, ואין ביכולתנו לעשות דבר מלבד לבכות".
אל־ע'ול מבטא את כעסו ואת תסכולו מכך שלמרות הידיעות בטלוויזיה וברדיו המגיעות מעזה, העולם שותק. "הרדיו לא מפסיק להזכיר את הפשעים האינסופיים נגד ילדים ונשים, בין צפון לדרום העמק, והעולם כרגיל שם אוזניות ורוקד לצלילי הטילים, ועזה שוקעת עוד ועוד לתוך הגיהינום הנצחי של החיים". אפילו מי שנחשבו לאחים מבחינה דתית, אתנית, זהותית, אינם מנידים עפעף. הוא מבקר את מנהיגי המדינות השונות, "המשטרים הסתפקו בשליחת תכריכים לבנים דרך מעבר רפיח הנצור". העולם יודע.
אל־ע'ול מפרסם את המאמר בערבית, ואני מגישה לכם את עיקרי הדברים בעברית. ועדיין, הוא מדגיש, אף לא אחד עוצר את הטירוף שמתחולל ברצועת עזה כבר חודשים רבים.
