הצהרותיו של בכיר חמאס ח'ליל אל־חיה בחודש ינואר האחרון הפתיעו כמה משומעיהן משום שהן עמדו בסתירה לנאומיהם של בכירי חמאס בתחילת ההתקפה על יישובים ישראליים בעוטף עזה ב־7 באוקטובר 2023 ובייחוד לנאומו של מפקד גדודי עז א־דין אל־קסאם מוחמד דיף, שבו הכריז על מבצע "מבול אל־אקצא" כ"יום אחרית הימים" שבו תובס מדינת ישראל. בנאום זה קרא דיף לפלסטינים מהנהר ועד הים ולאומות הערבית והמוסלמית להשתתף במערכה בכל האמצעים, באומרו: "זהו יומכם להבהיר לאויב הנפשע שתם זמנו. 'הרגום באשר תמצאום וגרשום מן המקום אשר ממנו גירשוכם' [קוראן 191:2], הילחמו והמלאכים יילחמו איתכם ואללה יקיים את הבטחתו לכם".
אל־חיה דיבר על סוגיות חשובות ביותר במעין קלות דעת ותמימות, אך בה בעת שידר תבונה יתרה, כאילו הוא מייסד תנועת חמאס חדשה, וכאילו לתנועה זו אין היסטוריה, או שהיא מוכנה להסתגל לעבודה עם שחקנים בין־לאומיים, אזוריים וערביים. הוא אמר זאת אחרי כל מה שאירע, ובייחוד פיצול פלסטיני שמחירו היה כבד, ומצור ומלחמות עם ישראל שכילו והתישו את הפלסטינים ואת תנועתם הלאומית בפרט בעזה במשך שבע עשרה שנה, והובילו לנכבה פלסטינית קשה ומחרידה יותר מכל נכבה קודמת.
הבה נראה מה יש לאל־חיה לומר לנו עכשיו. הוא טוען שתנועתו מוכנה להודנה עם ישראל למשך חמש שנים או יותר ואף מוכנה להניח את נשקה ולהפוך למפלגה פוליטית, ובלבד שתוקם מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967 וחמאס יצטרף לאש"ף. כל אחת מן הסוגיות האלו בפני עצמה תובעת השתהות ועיון משום שהן נוגעות ליעד העדיף על הפלסטינים בנסיבות הנוכחיות, לדרכי המאבק המתאימות לנסיבות הללו ולאופי הישות המדינית שתאחד את הפלסטינים.
אמירת דבר והיפוכו היא חלק מהשיטה שאימצו כל הפלגים הפלסטיניים מיום ייסודם באמצע שנות השישים. היא מאפיינת תנועה לאומית המאמצת גישה פרגמטית לעילא אך נטולת אסטרטגיה
תנועת חמאס פרסמה הודעת הבהרה הכוללת נסיגה או תיקון לדבריו של אל־חיה. לצד זאת, דיף פרסם מסר מוקלט נוסף ב־28 במרץ שבו אמר: "בני האומה הערבית והאסלאמית: החלו לצעוד היום, כעת ולא מחר, אל עבר פלסטין. אל תאפשרו לגבולות, לחוקים או למגבלות אחרות לשלול מכם את כבוד הג'האד וההשתתפות בשחרור מסגד אל־אקצא".
אולם הצהרותיו של אל־חיה אינן מפתיעות; לא בגין ההתכחשות להן, אלא משום שאמירת דבר והיפוכו היא חלק מהשיטה שאימצו כל הפלגים הפלסטיניים מיום ייסודם באמצע שנות השישים. היא מאפיינת תנועה לאומית המאמצת גישה פרגמטית לעילא אך נטולת אסטרטגיה מדינית וצבאית ברורה, אפשרית ואחראית. זו תנועה שדוחקת לשוליים את מסמכיה ואת נאומיה ומעניקה חשיבות גבוהה יותר לשיקולים פופוליסטיים. זו תנועה שאינה רוצה להתמודד עם השלכותיהם של עיון מחודש, ביקורת פנימית ונשיאה באחריות.
מעל לכל מסריו של אל־חיה מתנוססת שאלה אחת: מדוע הגיע חמאס באיחור כה גדול ובמחיר כה כבד ולאחר הנכבה המחרידה הזאת אל אותה מסקנה שהגיעה אליה תנועת פתח לפני שלושים שנה? מי האחראי לכך?
אל־חיה אמר כי תנועתו "אינה מתחרטת על המתקפות שפתחו את מערכת מבול אל־אקצא, זולת ההרס שנגרם ברצועת עזה" וכי "הפעולה הצליחה להגשים את מטרתה להשבת העניין בסוגיה הפלסטינית". הוא הוסיף כי "לוחמי גדודי אל־קסאם לא פגעו באזרחים במתקפה" וכי כוחות הכיבוש הישראליים "לא הרסו יותר מעשרים אחוזים מיכולות חמאס – לא מבחינת כוח אדם ולא מבחינת השטח". לדבריו, "מטרתנו הראשונה בשבעה באוקטובר הייתה מבצע מוגבל שבמסגרתו תכננו לחזור עם מספר חיילים שבויים כדי להחליף אותם באסירינו, אבל אוגדת עזה של הצבא הציוני קרסה לחלוטין".
אמירות אלו הן חסרות אחריות לחלוטין ומנותקות מהמציאות. האם הנכבה של עזה היא עניין רגיל לגמרי, או שהתועלת עולה על נזקיה? זה הרי חסר שחר לחלוטין. כל מי שעוקב אחר המתרחש מזהה את הכחש בטענות על מטרת המבצע או על ההפתעה של חמאס מקריסת אוגדת עזה משום שמוחמד דיף התייחס למטרות המבצע בנאומו המפורסם ב־7 באוקטובר.
האם הפך חמאס לחשוב יותר מהעם הפלסטיני? האם תנועה לאומית, בין אם זו חמאס, פתח או החזית העממית, יכולה להיות בטוב שעה שעמה נתון לנכבה מחרידה כפי שקורה לפלסטינים בעזה?
כל הנאומים של בכירי התנועה דיברו על ריקון בתי הכלא בישראל מאסירים פלסטינים, הסרת המצור ו"התלכדות זירות" שבמסגרתה יכונן מאזן כוחות שיביס או לכל הפחות ירתיע את ישראל, כל זאת מבלי להכין מראש את הפלסטינים תושבי עזה. אם לאחר מכן החליטה חמאס על נסיגה מכל המטרות הללו עליה להתנצל בפני הפלסטינים, ובייחוד העזתים. ביקורת עצמית על ההרפתקה הזו לא תזיק לחמאס. כך נהג למשל חסן נסראללה כאשר התנצל בפני הלבנונים על המלחמה ב־2006 בריאיון טלוויזיוני.
המבצע של חמאס אכן הצליח, אך הוא ארך שעות ספורות. לא זו בלבד שהתינוק נולד מת, אלא שהוא הוביל לנכבה של עזה על בנייניה ושני מיליון תושביה. אינני יודע כיצד אומד אל־חיה את שמונים האחוזים מהכשירות של חמאס שהשתמרו בהשוואה להתמוטטות של החברה הפלסטינית בעזה. האם הפך חמאס לחשוב יותר מהעם הפלסטיני? האם תנועה לאומית, בין אם זו חמאס, פתח או החזית העממית, יכולה להיות בטוב שעה שעמה נתון לנכבה מחרידה כפי שקורה לפלסטינים בעזה?
אולם הבדיה הגדולה ביותר בהצהרותיו של אל־חיה היא הנפנוף בטענה שהמבצע השיב את העניין הבין־לאומי בעם הפלסטיני, ובעיקר בקרב מדינות מערביות המתאפיינות בחברה אזרחית המבוססת על ערכים דמוקרטיים-ליברליים. האמת היא שהעניין הבין־לאומי ממוקד בגינוי לישראל על מלחמת ההשמדה האכזרית שהיא מנהלת נגד הפלסטינים. אינני כותב זאת כדי לפגוע בחמאס או בחשיבות המאבק המזוין, אולם זה כבר קרה בתקופת האינתיפאדה העממית הראשונה (1993-1987) וההתקוממות בשיח' ג'ראח (2021). גם כיום העניין הבין־לאומי ממוקד בתמיכה בקורבן – העם הפלסטיני – נגד הפשיזם הגזעני הישראלי.
מאג'ד כיאלי הוא חוקר, עיתונאי ופובליציסט פלסטיני. המאמר המלא התפרסם ב־11 במאי במגזין אל־מג'לה היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: מיקי לוזון
