בריאיון שנתן נשיא אלג'יריה עבד אל־מג'יד תבון ליומון הצרפתי ל׳אופיניון (L'Opinion) בפברואר האחרון, הוא נשאל האם יש סיכוי שאלג'יריה תנרמל את יחסיה עם ישראל אם תהליך השלום יביא בסיומו להקמתה של מדינה פלסטינית – שאלה שהוא ענה עליה כי הדבר הזה יוכל לקרות רק ביום שבו תוקם מדינה פלסטינית.
תשובתו אומנם נאמרה כחלק מריאיון שעסק בשלל סוגיות גאופוליטיות אחרות, כמו יחסיה של אלג'יריה עם שכנותיה, עם צרפת ועם מעצמות כארצות הברית וסין. אך למרות זאת, היא מצאה מייד את דרכה לכותרת של הריאיון, והפכה לדבר העיקרי שמשך את תשומת הלב של כלי התקשורת ושל משתמשי הרשתות החברתיות בעולם הערבי ובאלג'יריה.
בין השאר ניסו כתבים ופרשנים שונים לעמוד על כוונותיו של הנשיא האלג'יראי, ולהעריך שמא חל שינוי יסודי בעמדתה של אלג'יריה בהתייחס לסוגיה הפלסטינית, והאם דבריו נאמרו בשל לחצים זרים וחיצוניים שמופעלים על המדינה.
להלן מקבץ דוגמאות לשיח הער בנושא בעולם הערבי, לפרשנויות השונות שניתנו לדבריו, לעיתוי ולנסיבות הגאופוליטיות שבהם הם נאמרו, וכן לתגובות השונות שהם עוררו בזירה הפוליטית באלג'יריה, כפי שעולה משלוש כתבות שפורסמו בנושא באתרים של רשת אל־חורה, בי־בי־סי בערבית ובשבועון הסעודי אל־מג'לה היוצא לאור בלונדון.
הנשיא תבון שעומד בראש אלג'יריה משנת 2019, ביקר בחריפות את הסכמי אברהם, שאותם גינה כ"ריצה מגונה" לעבר נורמליזציה עם אויב שאינו מכיר בזכותו של העם הפלסטיני
יחסי ישראל-אלג'יריה: כרוניקה של ריחוק
מאז הקמתה של אלג'יריה בשנת 1961, התאפיינו היחסים בינה לישראל בקור ובריחוק רב מאוד, ובניגוד לשאר מדינות המגרב, בין ישראל לאלג'יריה מעולם לא התקיימו כל יחסים דיפלומטיים. אפילו בימי תהליך אוסלו, שהביא להתחממות ביחסים בין ישראל למדינות ערב שעימן לא קיימה ישראל קשרים קודם לכן, סירבה אלג'יריה לקיים כל קשר עם ישראל או להידבר עימה.
דווקא משום כך, זכור במיוחד שבעת הלווייתו של מלך מרוקו חסן השני בשנת 1999, ראש ממשלת ישראל דאז אהוד ברק ונשיא אלג'יריה דאז עבד אל־עזיז בותפליקה לחצו ידיים ודנו באפשרות לחימום היחסים בין המדינות. האינתיפאדה השנייה שפרצה זמן קצר לאחר מכן שמה קץ לכך – אלג'יריה בחרה לעצור את השיחות, והאפשרות לנורמליזציה בין המדינות לא עלתה שוב על הפרק מאז.
מנגד, אלג'יריה נחשבת מאז הקמתה לאחת המדינות הערביות התומכות ביותר בפלסטינים – העניקה סיוע לפלגים ולארגונים פלסטיניים שונים, ואירחה בשטחה ועידות וכנסים פלסטיניים, ובראשם הוועידה המפורסמת שבה הכריז אש"ף על עצמאותה של המדינה הפלסטינית בשנת 1988.
כמו כן, הנשיא תבון שעומד בראש אלג'יריה משנת 2019, ביקר בחריפות את הסכמי אברהם, שאותם גינה כ"ריצה מגונה" לעבר נורמליזציה עם אויב שאינו מכיר בזכותו של העם הפלסטיני, והשואף לחסל את הסוגיה הפלסטינית ולייהד את האתרים הקדושים לאסלאם. עוד הוא טען כי לעולם לא ישתתף בהם, וכי הסוגיה הפלסטינית נותרה מקודשת בעיני מדינתו. הוא גם גינה את הסכם השלום שנחתם בין השכנה מרוקו לבין ישראל, ואשר סלל את הדרך בין השאר להכרה אמריקאית בריבונותה של מרוקו על סהרה המערבית.
לא מפליא אפוא שדבריו של הנשיא תבון עוררו עניין מיוחד, תמיהה ודאגה בקרב מבקריו ותומכיו כאחד, והוא ראה לנכון להדגיש שלשני קודמיו בתפקיד – הנשיא שאד'לי בן ג'דיד והנשיא בותפליקה, "לא הייתה כל בעיה עם ישראל", וכל שעניין אותם היה שתוקם מדינה פלסטינית.
תגובות סותרות בזירה הפוליטית האלג'ירית
היו שמיהרו למתוח ביקורת על דברי הנשיא, פירשו אותם לחומרה וראו בהם שינוי מגמה אפשרי ומדאיג בעמדתה של אלג'יריה בצל השתנות הנסיבות האזוריות והבין־לאומיות. מנגד, היו כאלה שדווקא ראו בדבריו אשרור לעמדתה העקבית של אלג'יריה לגבי הסוגיה הפלסטינית בשני העשורים האחרונים.
אחת התגובות החריפות ביותר נשמעה מצד תנועת האחים המוסלמים באלג'יריה "התנועה לחברה של שלום", שהיא גם המפלגה האסלאמיסטית הגדולה במדינה והסיעה השנייה בגודלה בפרלמנט האלג'ירי. התנועה פרסמה הודעה רשמית שבה נאמר שאלג'יריה נתונה תחת לחצים מצד בעלי בריתה של ישראל המנסים לגרור אותה לנרמול היחסים עימה, והביעה התנגדות נחרצת לכל מהלך של פיוס או נורמליזציה עם ישראל.
מנהיגה לשעבר של המפלגה האסלאמיסטית עבד א־רזאק מקרי כתב בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו שלמשמע דבריו של טראמפ ושל יועציו בדבר הרחבת גבולותיה של ישראל על חשבון הפלסטינים תוך גירוש פלסטינים רבים מאדמתם, כל דיבור מצד מנהיגים ערבים על אודות נורמליזציה עם ישראל, גם אם תוקם מדינה פלסטינית, הוא דבר מסוכן ומטריד.
היו גם גורמים בזירה הפוליטית שהביעו תמיכה בנשיא תבון, כמו למשל פאתח בוטביק, יו"ר מפלגת המרכז "חזית העתיד", שכתב בחשבונו ברשת X כי דברי הנשיא סולפו ועוותו בידי מבקריו
גם מפלגת הפועלים האלג'ירית – מפלגת שמאל אופוזיציונית ללא כל מושב בפרלמנט – פרסמה הודעת גינוי לדבריו של הנשיא, שבה נכתב כי לא ניתן להעלות על הדעת שיחול כל שינוי בעמדתה הרשמית של אלג'יריה באשר לסוגיה הפלסטינית. עוד נכתב בהודעה שפתרון שתי המדינות כבר התגלה כלא יותר מהונאה ופיקציה, ושכל הליך נורמליזציה עם ישראל הוא בגדר מזימה נפשעת, ולכן אלג'יריה צריכה לפעול כדי להוקיע כל ניסיון לגרש את הפלסטינים מאדמתם ולתמוך בתושבי הגדה המערבית וירושלים.
מפלגת השמאל קראה גם להמשיך לדבוק בעמדה האלג'ירית התומכת בסוגיה הפלסטינית ובזכויותיו ההיסטוריות של העם הפלסטיני על אדמתו ולהביא לכינונה של מדינת פלסטין על כל שטחה ההיסטורי הקודם להחלטת האו"ם משנת 1947.
לעומתם, היו גם גורמים בזירה הפוליטית שהביעו תמיכה בנשיא תבון, כמו למשל פאתח בוטביק, יו"ר מפלגת המרכז "חזית העתיד", הסיעה הרביעית בגודלה בפרלמנט, שכתב בחשבונו ברשת X כי דברי הנשיא סולפו ועוותו בידי מבקריו, ושיבח אותו על דבריו הכנים והאמיצים שממחישים שאלג'יריה היא מדינה חזקה שפועלת בצורה מאוזנת ושקולה.
גם מוחמד א־דאווי, יו"ר מפלגת אל־כראמה הקטנה, שלה מושב אחד בפרלמנט, יצא נגד המתנגדים לדברי הנשיא, ואמר כי אלה מגזימים בדברי הביקורת שהם משמיעים, מוציאים את דבריו מהקשרם ופוגעים בעמדתה הרשמית של המדינה.
תגובות של פרשנים וההקשר הגאופוליטי הרחב
בכתבה שפורסמה באל־חורה הובאו דבריהם של פרשנים ושל חוקרים אלג'יראים שונים שניסו לפרש את דבריו של הנשיא תבון בתוך הקשר גאופוליטי נרחב יותר. כך למשל, משפטן ועורך דין בשם סאמי האשם הסביר שעמדתה המדינית של אלג'יריה באשר לסוגיה הפלסטינית דומה יותר לעמדותיהן של מדינות נוספות התומכות בסוגיה הפלסטינית כמו אירלנד, ספרד ונורווגיה, מאשר לעמדתה של איראן למשל.
בכתבה הנ"ל הביאו גם את דבריו של חוקר מדע המדינה האלג'יראי פרופסור אחמד רוואג'עיה, שסבור שדבריו של הנשיא תבון הגיוניים כשמביאים בחשבון את המגבלות הניצבות בפני הקמתה של מדינה פלסטינית בעידן הנוכחי. מנגד, אם ישראל תכיר במדינה פלסטינית, לא סביר שאלג'יריה תעמוד מהצד ותפעל בניגוד לשאר מדינות ערב ביחסה לישראל.
עוד הוסיף רוואג'עיה, וכמוהו גם פרשנים אחרים, שהנסיבות המדיניות והבין־לאומיות השתנו לבלי היכר, ולכן ייתכן כי תבון מנסה לפעול בזהירות ולאחוז במקל בשני קצותיו: מחד גיסא, לנסות להתאים את עמדתה של מדינתו לנסיבות שהשתנו ולאותת כי היא אינה נוקטת סירוב מוחלט ומיידי לקיום יחסים עם ישראל, ומאידך גיסא, לאותת לציבור האלג'ירי התומך בסוגיה הפלסטינית שמדינתם לא נסוגה בה מתנאי היסוד לקיום יחסים אלה – והוא הקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית לחלוטין.
לטענת דוקטור רדואן בוהידל דבריו של הנשיא העמידו במבוכה את הקהילה הבין־לאומית ואת כל המדינות שנרמלו את יחסיהן עם ישראל "בחינם" – בלי שדרשו תמורה כלשהי לטובת הסוגיה הפלסטינית
ישנם פרשנים שונים וכן משתמשים ברשתות החברתיות שלא ראו בחומרה את דבריו של תבון, שבעיניהם הם עולים בקנה אחד עם הקו המדיני של "שטחים תמורת שלום", כפי שהוא מנוסח ביוזמת השלום הערבית. הואיל ואלג'יריה קיבלה את יוזמת השלום הערבית שפורסמה בוועידת הליגה הערבית שנערכה בביירות בשנת 2002, יוצא שדבריו של תבון לא חרגו מהקו המדיני שהיא קיבלה על עצמה.
גם דוקטור עבד א־סלאם פילאלי, פרשן אלג'יראי, פובליציסט וחוקר בתחום הסוציולוגיה, הסביר בכתבה שפורסמה באל־מג'לה שדבריו של הנשיא תבון אינם חורגים מעמדתן של כל מדינות ערב שאימצו את יוזמת השלום הערבית (ובראשן ערב הסעודית שהובילה יוזמה זו), עמדה שלפיה הקמת מדינה פלסטינית היא תנאי יסוד לכל נורמליזציה עם ישראל.
דברים ברוח דומה אמר לבי־בי־סי בערבית דוקטור רדואן בוהידל, מרצה ליחסים בין־לאומיים מאוניברסיטת אלג'יריה. לטענתו, דבריו של הנשיא תבון העמידו במבוכה את הקהילה הבין־לאומית ואת כל המדינות שנרמלו את יחסיהן עם ישראל "בחינם" – בלי שדרשו תמורה כלשהי לטובת הסוגיה הפלסטינית. אולם למעשה עמד תבון דווקא על אותו עיקרון היסטורי שבו דבקה אלג'יריה זה שנים: קודם תוקם מדינה פלסטינית, ואז ורק אז ניתן יהיה לדבר על נורמליזציה.
אולם כאמור ישנם משתמשים חשדנים ברשתות החברתיות שסבורים שדבריו של הנשיא תבון מסמנים את ראשיתו של שינוי מגמה, כפי שקרה למנהיגים ערבים שונים בעבר שנרמלו לבסוף את היחסים של מדינותיהם עם ישראל, למרות תמיכתם בהקמת מדינה פלסטינית שירושלים המזרחית היא בירתה.
האם בניסיונה להתקרב למעצמה האמריקאית תהיה מוכנה ההנהגה האלג'ירית לשנות גם את הרטוריקה שלה באשר לנורמליזציה עם ישראל?
עיתוי מקרי או פרי הנסיבות?
שאלת העיתוי שבה נאמרו דבריו של הנשיא תבון עוררה גם היא, מטבע הדברים, עניין רב, דאגה וכעס לאחר למעלה משנה של מלחמה, על ההרס והחורבן שהיא הביאה על רצועת עזה ועל תושביה, כשברקע הצהיר הנשיא טראמפ על כוונתו לפנות את עזה מתושביה הפלסטינים.
היו שניסו להסביר את ההקשר הנסיבתי שבו נאמרו דבריו של הנשיא תבון וקישרו ביניהם לבין אירועים גאופוליטיים משמעותיים נוספים ברמה האזורית והעולמית, כמו התבוסות שנחל ציר ההתנגדות (ובראשם חיסול צמרת ארגון חזבאללה ונפילת משטר אל־אסד בסוריה), המתח השורר ביחסים בין אלג'יריה לצרפת, שחיזקה את יחסיה עם מרוקו תחת זאת, וההידרדרות המתמשכת ביחסים בין השכנה מרוקו לאלג'יריה, שהחריפה מאז נחתם הסכם שלום בין מרוקו לישראל.
פרשנים שונים ניסו לקשר או לשלול את הקשר בין אירועים כאלה לבין האפשרות שאלג'יריה תשנה את עמדתה הרשמית לגבי נורמליזציה עם ישראל.
גם ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות נתפס כאירוע משמעותי שעשוי להשפיע על עמדתה של אלג'יריה לגבי נורמליזציה או להביא להגברת הלחץ על הנהגתה בנושא הזה מטבע הדברים. בבי־בי־סי בערבית נכתב שאלג'יריה מודעת למאמצים שארצות הברית משקיעה בניסיון להגביר את השפעתה ביבשת אפריקה למול ההשקעות הסיניות הנרחבות בה, ועל כן אלג'יריה מנסה לחזק את קשריה עם האמריקאים.
ולראיה: ימים ספורים לאחר שובו של טראמפ לבית הלבן, חתמה אלג'יריה עם פיקוד אפריקה של ארצות הברית על מזכר הבנות. ועל כן נשאלת השאלה: האם בניסיונה להתקרב למעצמה האמריקאית תהיה מוכנה ההנהגה האלג'ירית לשנות גם את הרטוריקה שלה באשר לנורמליזציה עם ישראל?
נראה שלא ניתן להסיק תובנה חד־משמעית ממשפט בודד שאמר הנשיא תבון באופן אגבי בריאיון שנתן לכלי תקשורת זר, כך שלא בטוח שדבריו בהכרח מעידים או אינם מעידים על שינוי עקרוני שחל בעמדתה של אלג'יריה בסוגיה הפלסטינית. מה שכן, דבר אחד ברור בהחלט: הציבור האלג'ירי אינו אדיש לסוגיה הפלסטינית, ומה שנתפס בעיניהם כהפניית עורף אפשרית אליה מצד הנהגתם עורר מייד תגובות סוערות וביקורת.
