לא תהייה זו גוזמה לומר כי "הצהרת אלג׳יר" היא בחזקת הצהרת עקרונות ראשונית, שכן כל נקודה בהצהרה זו מצריכה הסכם חדש. בהצהרה יש משום נסיגה מהסכמים קודמים, או הצגת גרסה מעוותת שלהם, ובמיוחד הסכם הפיוס הפלסטיני שנחתם בקהיר במאי 2011.
חשוב לציין כי המשתתפים בשיח שהוביל לחתימה על ההצהרה הם אותם ארגונים שהשתתפו בסיבובי דיאלוג קודמים. זאת למרות הצורך בהצטרפותם של גורמים נוספים, במיוחד תנועות המייצגות את הפזורה, את הנשים ואת הצעירים.
למרות מעורבותו של הנשיא האלג'ירי עבד אל-מג׳יד תבון במאמצים לאחד את השורות, היעדרותו של הנשיא מחמוד עבאס בדיאלוג באלג׳יר מצביעה על חוסר רצינות ועל היעדר רצון מצידו. נוסף על כך, המשלחת של ארגון פתח לא כללה אף אחד מן האישים המקורבים לנשיא, ופגישות ההכנה שקדמו למפגש האחרון לא הולידו דבר. הטלוויזיה הפלסטינית לא סיקרה את אירוע החתימה על הצהרת אלג׳יר, דבר שרמז על מידת הרצינות לבצע מה שהוסכם עליו. חוסר הסיקור הטלוויזיוני מוכיח כי הנשיא מחמוד עבאס אינו מברך את ההסכם וזאת על אף שראש משלחת פתח חתם עליו.
משלחת פתח הסכימה לחתום על ההסכם לאחר שנפתרה המחלוקת סביב סוגיית ההקמה של ממשלת אחדות לאומית שתזכה להכרה בין-לאומית. אנשי הפתח עמדו על כך שהנוסחה צריכה להיות כללית כדי שניתן יהיה לפרשה כך שתעמוד בתנאים של הכרה מצד הקוורטט הבין-לאומי. משלחת חמאס ומשלחות נוספות דחו זאת וביקשו לקשור את קבלת הלגיטימציה הבין-לאומית רק לסוכנויות ולגופים התומכים בזכויות הפלסטינים. המתכנסים חגגו והנשיא האלג׳יראי בא לברך, עד שהנשיא עבאס התקשר ודחה את הנוסחה המוסכמת. לאחר שעות של דיונים כדי להגיע לנוסחה מקובלת, הוסכם להסיר את הסעיף הקשור לממשלת האחדות.
אירוע זה הוכיח כי משלחת פתח אינה מוסמכת וכי הנשיא אינו איש מן השורה או צד שווה. הוא הגורם שמקבל את ההחלטות הסופיות ומרכז בידיו את כל השליטה והסמכויות: הוא זה שמוציא צווים לעריכת בחירות; הוא שמזמין את ראשי הארגונים לפגישות, והוא שייצג את פלסטין בפסגה הערבית שתדון בהצהרת אלג׳יר.
יש הטוענים כי הסרת סעיף הממשלה אינו משמעותי כמו ההתחייבות שנכללה בהצהרה לקיים בחירות נפרדות למועצה המחוקקת, לנשיאות ולמועצה הלאומית, היכן שיהיה אפשר לערוך אותן תוך שנה. טענה זו אינה נכונה משום שהסרת סעיף ממשלת האחדות הוא דבר משמעותי ומכריע. הממשלה היא זו שאמורה ליישם את רובם של סעיפי ההצהרה: לאחד את המוסדות, לסיים את הפילוג ולטפל בשרידיו, להכין את הבחירות ולהשגיח על מהלכן, ולהבטיח את היסודות לעמידה איתנה וכולי.
חוסר הסכמה לגבי הלגיטימציה הבין-לאומית וכיצד יש להכלילה בתוך ההסכם, משקף את חילוקי הדעות שעודם קיימים בהקשר לאסטרטגיות האפשריות של הפעולה הפוליטית, ליחס למו״מ ולהסדר פוליטי, מה שנקרא פתרון ״שתי המדינות״, ולעמדה לגבי התחייבויות הנובעות מהסכם אוסלו. הוכחה לבעייתיות שבהסדרת הסעיף ניתן למצוא בחוסר ההתייחסות להחלטות שנתקבלו קודם במועצה המרכזית ובמועצה הלאומית. מה שחשוב בעיניהם של תומכי ההצהרה הוא שהיא קבעה שבחירות תיערכנה תוך שנה. עד כדי כך שאחדים מבין המנהיגים המתלהבים מן ההסכם טענו שזו פעם ראשונה שנקבעים מועדים לבחירות.
טענה זו אינה נכונה. הסכמים קודמים קבעו לא פעם מספר תאריכים, ולעיתים אף ימים ספציפיים לעריכת בחירות. הדבר נכון גם לגבי הבחירות למועצה המחוקקת בשנה שעברה: כבר הוצאו צווים עם התאריכים, הרשימות כבר נרשמו, והנשיא ביטל אותן ברגע האחרון בתירוץ של ירושלים. אותה תואנה שניתן להשתמש בה שוב כל עוד אין טקסט שמחייב לערוך את הבחירות בעל כורחו של הכיבוש. ההצהרה כללה את המשפט ״כולל ירושלים על פי החוקים הקיימים״. חילוקי הדעות והמאבקים הפנימיים לצד אי-קביעת מועד לכינוס של הוועידה השמינית, מעידים על המצב הגרוע של ארגון פתח. לכן סיכויי הצלחתו בבחירות נמוכים יותר, דבר שמחזק את ההערכה כי הבחירות לא תיערכנה וכי הן יידחו למועד לא ידוע.
כאן לא ברור למה הכוונה בהצהרת אלג׳יר בעניין עריכת בחירות למועצה הלאומית היכן שיתאפשר הדבר ולאחר הבחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות. לא נערכו בחירות כאלה למועצה הלאומית בעבר כדי לומר שהן ייערכו על פי החוקים הקיימים. העדר סעיף הכולל הקמת ועדה מכינה לכינוס מועצה לאומית חדשה, כפי שנהוג היה בעבר, הוא הוכחה נוספת לאי-רצינות ולאי-רצון מכיוון שהמועצה הלאומית הישנה אינה תקפה עוד. לכן אחת המשימות של הוועדה המכינה היא לדון בדרכים להשתתפותם של חברי המועצה הלאומית בכינוס במקומות עם ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית שונים, במיוחד בכאלה שלא ניתן לקיים בהם בחירות, כגון ירדן ושטח מדינת ישראל.
ניתן היה להקהות את האפקט השלילי של חוסר ההסכמה על סעיף הממשלה אילו הצהרת אלג׳יר כללה את הדברים הבאים:
ראשית, הסכמה לתוכנית לאומית המגלמת את המכנים המשותפים (היעדים, צורות הפעולה והמאבק, השלבים והבריתות), שהיא המפתח והיסוד שבלעדיהם לא תקום אחדות ולא תהיה לה משמעות. ההסכמה לגבי תוכנית לאומית מספקת בסיס מוצק לשותפות אם יוכלו הפלסטינים לערוך בחירות ואם לאו.
זהו סימן מדאיג כי זו פעם ראשונה שלא מציינים את המטרות ואת הזכויות כולל הזכות להגדרה עצמית, זכות השיבה והעצמאות הלאומית. תמיד ציינו את המקורות הלאומיים, כגון החלטות המועצה הלאומית והמרכזית, מסמך ההסכמה הלאומי, ההסכמים החתומים וכולי.
שנית, הסכמה לנוסחה ספציפית ומחייבת שתגדיר את תפקידם של המזכירים הכלליים של הארגונים מבלי להתייחס אליהם כגוף מייעץ כפי שהיה בטיוטה הראשונית. גוף זה צריך להיות בעל סמכויות פיקודיות. הנוסחה לגבי עניין זה הייתה מעורפלת ולא קבעה סמכויות פיקודיות בתוך תקופת המעבר, זאת בניגוד לתכולת הסכם קהיר במאי 2011, אז כונה הגוף "המסגרת הפיקודית הזמנית".
התנאים לעריכת בחירות
אם חוסר הסיקור של הטלוויזיה הפלסטינית לאירוע החתימה על ההצהרה היה מובן, מדוע טלוויזיית אל-אקצא, שהיא התחנה של חמאס, נמנעה מלסקר את מסיבת החתימה אף שאיסמעיל הנייה עמד בראש משלחת התנועה ובירך על ההסכם? הוא תיאר את ההסכם ככזה המתמודד עם האתגרים הניצבים בפני העם הפלסטיני, והוסיף כי העם יערוך ״חגיגות״ לרגל החתימה. הנייה ציין כי הבחירות הן שער לסיום הפילוג, על אף שהוא יודע שבחירות אינן בפתח. ביטול הבחירות אשתקד מוסיף עוד עילה לכך שהן לא ייערכו לפני סיום הפילוג ולפני איחוד המוסדות, המשרדים ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים.
הבחירות לא יתקיימו מבלי לשים קץ לפילוג וללא איחוד המוסדות על בסיס הסכמה מלאה שביסודה גיבוש תוכנית פוליטית. אם יתקיימו בחירות כאלה הן לא יהיו חופשיות והוגנות ותוצאותיהן לא יכובדו. אם הוועדה השמינית של ארגון פתח לא מתכנסת בשל חילוקי הדעות, אז איך יוכל ארגון פתח ללכת לבחירות כלליות כאשר הוא במצב גרוע וכשהתוצאות ידועות מראש. אם הנשיא ופתח יסכימו לערוך בחירות והסיכויים לכך כמעט אפסיים, ישראל לא תרשה לקיימן. ואם ישראל תרשה היא תבטל את תוצאותיהן אם הן לא תהיינה לרוחה כפי שעשתה בבחירות 2006. על כן חשוב להסכים לקונספציה לאומית ודמוקרטית מושלמת על האופן שבו יש להיערך לתסריטים השונים ולהתכונן לכפות את קיום הבחירות, כי בעיתוי זה של הגל הנוכחי של ההתקוממות לא מתאים לערוך בחירות.
המרוויחים מהצהרת אלג׳יר
בראש ובראשונה ישראל היא המרוויחה מהצהרת אלג׳יר כי חוסר ההסכמה על סיום הפילוג ועל יצירת אחדות מחדש על בסיס תוכנית לאומית, הבנייה מחדש של מוסדות אש״ף תוך כינון מועצה לאומית חדשה, השינוי ברשות וקיום בחירות – כל אלה משרתים את תוכניותיה של ישראל לא להביא את הסוגיה הפלסטינית לידי פתרון. הדבר מסייע במיוחד לשמור על ההפרדה בין הגדה המערבית ורצועת עזה, ולהפוך את הגדה למובלעות לקראת סיפוח חלקים ממנה והשלמת הייהוד שלה, בעיקר בירושלים ובמקומות הקדושים.
המרוויחה השנייה, בעיקר ברמה הסימבולית, היא אלג׳יריה. קיום הדיאלוג תחת חסותה בעת שהיא מתכוננת לכינוס הפסגה הערבית בתקווה שתהווה התחלה להחייאת הסולידריות הערבית האבודה, מעניק לה תפקיד אזורי בקשר לסוגיה הפלסטינית שעדיין נחשבת מרכזית בעיני העמים הערביים ובעיני הנשיא, הממשלה והעם באלג׳יריה.
הארגונים האחרים ממלאים תפקיד של עד שקר כאשר הם מברכים את הסיכומים בין פתח לחמאס. פעם הם מנסים לתווך ומנפחים את תפקידם כדי להישאר תחת הזרקורים, ופעם אחרת ממלאים תפקיד של כבאי אש
המרוויחה השלישית היא חמאס, שהצטיירה בעיני כול כמי שיוצאת מגדרה למען אחדות, ואילו הגורם שמנגד נראה הססן וכזה המכשיל את המאבק. תדמית זו מאפשרת לחמאס לשפר את מעמדה בזירה הפלסטינית ואת יחסיה עם אלג׳יריה ועשויה להגביר את הסיכויים להכרה ערבית ובין-לאומית בה. היא גם תקבל חלק מן התמיכה האלג׳ירית לפלסטין שכן אלג׳יריה התחייבה לתרום 50 מיליון דולר כהוצאות לאחדות מיידית.
המפסידים מהצהרת אלג׳יר
המפסיד הראשון מכישלון ההצהרה שהוצגה כהצלחה הוא העם הפלסטיני מכיוון שהאחדות רחוקה מלהתממש על אף שהיא דחופה יותר בשל הסלמת התוקפנות הישראלית בגדה, התפרצות גל של התקוממות שלא היה כדוגמתו מאז אינתיפאדת אל-אקצא וההתפתחויות הדרמטיות הנוכחיות, וכן בשל מה שעלול להתפתח בעתיד בזירה הבין-לאומית. המפסיד השני הוא ארגון פתח והיושב בראשו. כי בניגוד לניסיונו ולחוכמתו בעבר, הוא נראה עתה כמי שדואג להכשיל כל יוזמה לאחדות.
הארגונים האחרים ממלאים תפקיד של עד שקר כאשר הם מברכים את הסיכומים בין פתח לחמאס. פעם הם מנסים לתווך ומנפחים את תפקידם כדי להישאר תחת הזרקורים, ופעם אחרת ממלאים תפקיד של כבאי אש, או שהם מטילים את האחריות על שני צידי הפילוג ומשחררים את עצמם.
מי האחראי להמשך הפילוג?
ראשית, האחריות להמשך הפילוג מוטלת על הנשיא משום שהוא הגורם המוסמך לקבל החלטות. אך הוא מכשיל כל יוזמה לאחדות. שנית, ארגון פתח, שנראה נטול רצון, נושא אף הוא באחריות. שלישית, תנועת חמאס היא שביצעה את ״ההפיכה/ההכרעה״ והיא נותנת עדיפות להמשך שליטתה הבלעדית ברצועת עזה, וההתנגדות לכיבוש היא במקום השני בסולם עדיפויותיה כי היא משמשת אך ורק לצורכי השליטה. אשר על כן, המשוואה היא: בגדה – ״תיאום ושיתוף פעולה ביטחוני תמורת מה שנקרא שלום כלכלי״, וברצועה – ״רגיעה תמורת הקלות, כלכלה ופועלים״. זאת בעת שמערכת "חרב ירושלים" (הנקראת בישראל "מבצע שומר חומות") שאיחדה את כל חלקי העניין סביב ההתנגדות, נראית כמקרה בודד שלא תרם להתוויית אסטרטגיה חדשה. חמאס ויתר הארגונים תומכים במהפכה הנוכחית בגדה, אולם הם אינם מובילים אותה. הארגונים הקפיאו את ההתנגדות המזוינת כי ביצוע פעולות מזוינות עשוי להוביל לעימות צבאי בעיתוי לא-מתאים שיגבה מחיר גבוה. חמאס רוצה אחדות שתשאיר את הרצועה תחת שליטתה, לשמור על הישגיה ועל נשק ההתנגדות ללא אסטרטגיה וללא הנהגה אחת. אם פני הדברים אינם כך, מדוע חמאס אינה חדלה מלפסוע על שני סעיפים? פעם היא מגנה את הנשיא ואת פתח, ופעם אחרת היא מגיעה להסכם איתם? מדוע אין היא מציגה תוכנית כוללת לסיום הפילוג, להבטחת שותפות ולשמירה על אש״ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני אשר הכרחיות כדי להציל את המאבק הפלסטיני, את העם ואת האדמה?
אם הנשיא וארגון פתח יסכימו — אהלן וסהלן — ואם לאו, יש לגבש מטרייה לאומית הכוללת את כל הדואגים לאחדות, להתנגדות, לשותפות ולבחירות אשר יכפו את האחדות בשטח עד שהנשיא ופתח ישתכנעו או שייכפה עליהם להצטרף. כך נוכל להחיות את התוכנית הלאומית, ולהחזיר את אש״ף כדי למלא את תפקידו כנציג בלעדי של העם הפלסטיני.
הארגונים, תנועות המחאה והאישים: בין הצדקה להטפה
הארגונים, המוסדות, תנועות המחאה והאנשים המעורבים – כולם נושאים באחריות. הם מצדיקים את חוסר האונים שלהם, מטיפים לעתיד מזהיר, או הולכם בעקבות אמונות טפלות ונבואות. הם אינם עושים מאומה מלבד להמתין ברוב המקרים, או למלא תפקיד של תיווך לעיתים, או לקלל את שני צידי הפילוג או את אחד מהם, או להספיד את כל מרכיבי התנועה הלאומית מבלי להציג אלטרנטיבה או לתת דוגמה.
ההתרחשויות בגדה מראות כי העם החל ליטול את היוזמה לידיו ולהחליט על עתידו בעצמו. זהו תהליך ממושך ומורכב. ומאחר שכל הגורמים הלאומיים ויתרו על תפקידם בצורה זו או אחרת ויצרו ואקום עצום, אם הוא לא ימולא על ידי העם, אזי הכיבוש – על כליו, סוכניו ותוכניותיו -ימלא אותו בסיוע של שחקנים נוספים – פלסטינים, ערבים, גורמים אזוריים ובין-לאומיים.
אם יש רצון יש תקווה
למרות כל זאת, ניתן להמשיך במאמצים לסיום הפילוג בתגבור של התקוממות הגדה, הדורשת אחדות, עמידה איתנה של עזה ודבקות העם בזכויותיו. יש לנצל את תפקידה של אלג׳יריה, שקיבלה על עצמה להעלות את העניין בפני ועידת הפסגה, בתנאי שלא יוגבל הדבר להיצמדות להצהרת אלג׳יר, אלא יסייע להתקדם מנקודה זו. מצרים ואלג׳יריה צריכות להשלים זו את זו בתפקידן במאבק הפלסטיני כדי למשוך התערבות ערבית, של ידידים ושל שותפים למאבק הפלסטיני ושל כל אלה הדואגים להשאיר אותו חי ובועט בדרך לניצחון.
האני אל-מצרי הוא ראש מרכז המחקר הפלסטיני למדיניות ואסטרטגיה. המאמר המלא התפרסם בעיתון אל־קודס הפלסטיני. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב.
