באמצע דצמבר האחרון, בריאיון לרשת סקיי ניוז, נשאלה שגרירת ישראל בבריטניה ציפי חוטובלי: האם בתפיסתה של ישראל הסדר עתידי עם הפלסטינים יכלול פתרון של שתי מדינות? השגרירה התפתלה, הפליגה בזיכרונות מימי צ'רצ'יל וצ'מברליין והכריזה ש"פרדיגמת אוסלו קרסה ב־7 באוקטובר ויש להחליף אותה באחת חדשה". אולם בסופו של דבר, בלחץ המראיין, ששאל שוב אם ישראל תקבל את קיומה של מדינה פלסטינית, השיבה חוטובלי בבירור: "לחלוטין לא".
מי שיודע דבר או שניים על הפוליטיקה בישראל בוודאי לא היה מופתע למשמע הכרזה זו. חוטובלי היא כידוע אשת מפלגת הליכוד, שהעומד בראשה מתהדר בכך ש"הוא היחיד שיכול למנוע מדינה פלסטינית". ממשלת הימין שאותה השגרירה מייצגת אף כרתה ברית עם הימין המתנחלי, שעצם המילים "מדינה פלסטינית" מעבירות בו חלחלה. אולם לדעת מייקל יאנג, יכול מאוד להיות שהתשובה שנתנה חוטובלי לא הייתה שונה במהותה גם אם הנשאלת הייתה חברת אחת ממפלגות המרכז או השמאל הישראליות. יאנג הוא עמית מחקר במרכז קרנגי לחקר המזרח התיכון שמושבו בביירות, ובמאמר שפרסם לאחרונה באתר המרכז הוא מציע שעמדה דומה מאפיינת את המדיניות הישראלית בשישים השנים האחרונות באופן כללי, ללא הבדלי מפלגה או נטייה פוליטית. כיצד? התשובה נמצאת על מדפיו המאובקים של הארכיון, והיא עונה לשם "תוכנית אלון".
לא מעט נכתב בעבר על "תוכנית אלון", שנולדה ביולי 1967 במוחו של שר העבודה דאז מטעם המערך יגאל אלון. היה זה רק חודש לאחר כיבוש הגדה המערבית מירדן וכיבוש עזה ממצרים במלחמת ששת הימים, ואלון רצה להציע מהר ככל האפשר פתרון לבעיה שהציבה השליטה בשטחים הכבושים. בעיקרה, יאנג מזכיר, התוכנית מושתתת על שתי נקודות. ראשית, ישראל צריכה לשמר שליטה ישירה בחלק מהשטחים הכבושים מטעמים ביטחוניים – בפרט כדי להחזיק בעומק אסטרטגי שיאפשר הגנה על הגבולות – ולצורך ביסוס הלגיטימיות לשליטה זו עליה ליישב את אותם חלקים בתושבים יהודים. מאידך גיסא, ישראל מוכרחה לשמור רוב יהודי בקרב אוכלוסייתה, ולכן איננה יכולה לספח את כל השטחים שנכבשו. הפתרון שהציע אלון הוא אפוא ליצור אוטונומיה פלסטינית מסוימת בחלקים מסוימים של השטחים, תוך הקפדה על כך שזו לא תיהנה מריבונות מדינית של ממש באמצעות יצירת קשרים קונפדרליים רופפים בינה לבין מדינות אחרות.
תוכנית אלון אומנם לא נוסחה באופן מסודר וקונקרטי, יאנג מזכיר, אלא להפך: היא נידונה בעל־פה בדיונים סגורים, הוצגה בקווים כלליים בפורומים לא־רשמיים ומעולם לא עלתה על הכתב. אלא שדווקא בגמישות ובעמימות זו טמונים כוחה של התוכנית ויכולתה לעצב את מדיניות ישראל בשנים שלאחר מכן. כך, על אף שאדריכל התוכנית היה מזוהה עם השמאל הסוציאליסטי, גרסה אחרת שלה אומצה כעשור לאחר מכן על ידי ממשלתו הימנית-ליברלית של מנחם בגין. בניסיונו להגיע להסדר עם הפלסטינים הוא הציע בשנת 1977 את ההצעה הבאה: ישראל תיתן לערביי השטחים אוטונומיה בדמות מועצה מנהלת שתיהנה מריבונות מסוימת, ופלסטינים שירצו בכך יוכלו לקבל אזרחות ישראלית. במקביל לכך, ישראל תמשיך ליישב את אותם השטחים בתושבים יהודים, ותנהל בעצמה את ענייני החוץ והביטחון הנוגעים לשטחים אלה. את שאלת הריבונות הציע בגין לדחות לשלב מאוחר יותר.
תוכנית אלון אומנם לא נוסחה באופן מסודר וקונקרטי, אלא להפך: הוצגה בקווים כלליים בפורומים לא־רשמיים ומעולם לא עלתה על הכתב. אלא שדווקא בגמישות ובעמימות זו טמונים כוחה של התוכנית ויכולתה לעצב את מדיניות ישראל בשנים שלאחר מכן.
בהיבטים מסוימים אומנם סטתה התוכנית של בגין מקווי המדיניות של אלון, בפרט במה שקשור למאזן הדמוגרפי ולמידת האוטונומיה שהוצעה לפלסטינים. אולם בסופו של דבר, לדעת יאנג, לא מדובר בפתרון שונה באופן מהותי; מה עוד שעצם קיומה של הצעה מצד ישראל שימש עילה להמשיך ליישב את השטחים באוכלוסייה יהודית בהתאם לחזון העומק האסטרטגי של תוכנית אלון. חשוב מכך, העובדה שגורמים בין־לאומיים קיבלו את תוכנית בגין סיפקה הכשר להנחת המוצא הלא־מובנת מאליה, קרי שגורל השטחים צריך להיקבע במשא ומתן ישיר. באופן תקדימי, הקהילייה הבין־לאומית הסכימה להכיר בכל פתרון שיוסכם על הצדדים – כולל פתרון שלא יבטיח הקמת מדינה פלסטינית או פתרון שלא יכלול נסיגה ישראלית מכל השטחים. במובנים אלה תוכנית אלון זכתה לחיזוק משמעותי מההצעה של בגין, ואין זה משנה שהפלסטינים דחו אותה לבסוף.
ההתרחשויות בעשורים שבאו לאחר מכן רק המשיכו את אותה מגמה, לדברי יאנג. הדברים נכונים לגבי תהליך אוסלו בשנות התשעים, שאליו נכנסה ישראל כשברשותה כוח מיקוח בלתי־מוגבל – והרי היא תוכל לסגת מהתהליך בכל שלב שתרצה אם תוצאתו לא תמצא חן בעיניה, בלי להפסיד מכך דבר. הדברים נכונים לא פחות לגבי המשך התהליך בשנת 2000 תחת ממשלת ברק, אשר חלק מהמעורבים בו מאחורי הקלעים העידו שישראל התנהלה בחוסר תום לב ומתוך כוונה לבצר את הלגיטימיות של שלטונה בשטחים. בשני המקרים, פעלה ישראל לדעת יאנג במסגרת הפרדיגמה של תוכנית אלון, לאמור – היא חתרה לבסס את שלטונה בחלקים מסוימים של השטחים כדי לשמור על החיץ האסטרטגי בגבולותיה, ובד בבד נמנעה ככל יכולתה מצעדים שיטו את המאזן הדמוגרפי שלה לטובת הערבים.
ב־2008 נרשמה לכאורה חריגה מכלל זה. במסגרת השיחות הישירות בין יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לבין ראש ממשלת ישראל דאז אולמרט, האחרון הציע לפלסטינים להקים מדינה ריבונית ברוב גדול של שטחי הגדה להוציא גושי ההתיישבות היהודיים, הצעה שגם זכתה לברכתה של מחלקת המדינה האמריקנית. אלא שהיוזמה של אולמרט נדחתה לבסוף, ולא בכדי: מה שהוצע לפלסטינים, לדברי יאנג, היה למעשה ריבונות מעוותת על שטח שניטלו ממנו הצמתים הגאוגרפיים האסטרטגיים שלו, ללא זכות שיבה לפליטים, במדינה חסרת צבא שביטחון גבולותיה מופקד בידי כוחות זרים ושהמרחב האווירי שלה נתון בידי ישראל, שגם יכולה להניע בתוכה כוחות צבא. הפלסטינים אומנם לא קיבלו את ההצעה של אולמרט, אולם גם אם היו מקבלים אותה לא הייתה לכך שום משמעות.
מאז ימי אולמרט כמעט לא נעשו מאמצים לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, אולם לדעת יאנג גם אם היה נעשה ניסיון כזה הוא היה צפוי להוביל לאותה תוצאה. למעשה, קווי המדיניות של תוכנית אלון ממשיכים לדעתו לעצב את העמדה הישראלית עד היום. עד היום, לדבריו, ישראלים רבים מסכימים לקבל רק אוטונומיה פלסטינית חסרת מאפייני ריבונות, מתעקשים על המשך השליטה הביטחונית בשטחים ועל הזכות לשבת בהם, מעוניינים לבטל כליל את זכות השיבה לפליטים הפלסטינים, ולבסוף מצפים מהפלסטינים לקבל את כל התנאים הללו. ובניסוחה של ראשת הממשלה גולדה מאיר בשנת 1972, "לא אכפת לי אם תקראו לזה תוכנית אלון, אבל הפרינציפ בשבילי הוא זה — גבולות עם פחות ערבים, מה שפחות ערבים". "לאור כל זאת", יאנג מסכם, "ברור מדוע אין הבדל עצום בין אולמרט, שהציע מדינה מעוותת, לבין נתניהו או בגין, ששללו את עצם האפשרות של מדינה". כל המנהיגים הללו וגם אחרים פעלו במסגרת אותם קווים מנחים שביניהם עומק אסטרטגי, עליונות ביטחונית, שמירה קפדנית על הרוב היהודי וריבונות פלסטינית פגומה ורעועה; במילים אחרות, הם מימשו גרסאות שונות של אותה תוכנית. חוטובלי טענה אומנם שהפרדיגמה של אוסלו כשלה, ויש להחליף אותה באחת חדשה, אבל למעשה, יאנג סבור, בהנחה שחוטובלי איננה מדברת על טיהור אתני של שטחי הגדה ועזה – הרי שהחלופה שלה יכולה להיות רק וריאנט כזה או אחר של תוכנית אלון. בכך חוטובלי טעתה פעמיים: הפרדיגמה שלה איננה שונה כלל מהפרדיגמה של אוסלו, והיא איננה חדשה – אלא בת כמעט שישה עשורים.
