מחקר התזה שלי נערך בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב והתבסס על עבודת שדה שנמשכה לאורך השנים 2020-2015 במחיצת חמישה עשר גברים פלסטינים בין הגילאים 42-17 מערים ומכפרים שונים ברחבי הגדה המערבית שעבדו בתל אביב וביפו במצבים משתנים של חוקיות. המחקר החל למעשה לפני שידעתי על כך, שכן שנה לפני שהתחלתי את עבודת התיעוד, הכרתי בהדרגה יותר ויותר חברים מהגדה שעבדו בעיר. העובדה שכתבתי על חבריי הדהדה לכל אורך המחקר ולמעשה עיצבה אותו אל מול מתחים שנבעו מתחושות של חשד ושל אי־אמון שנכחו כל הזמן בשדה. עבורם המדינה יכולה להופיע בכל רגע בדמותו של נציג רשמי, אזרח או משתף פעולה ולהביא למעצרם או "רק" לביטול היתר השהייה והעבודה. באופן זה היומיום של פלסטינים מהגדה בתוך הקו הירוק הוא מסוכן. השאלות שהובילו אותי במחקר הן נאיביות במידה מסוימת: ניסיתי להבין את היחס הדואלי של המדינה ושל חלקים נרחבים מהחברה בישראל בעקבותיה כלפי פלסטינים המוגדרים כאוכלוסייה מסוכנת בעוד שהם מועסקים בעבודות הכוללות שימוש בכלים כבדים, חדים ומסוכנים – לא רק בתוך אתרי בנייה הפזורים ברחבי הערים בתוך הקו הירוק אלא גם בתוך אזורי המחיה של אזרחים – בתוך בתים פרטיים, בין בני משפחה. במהלך תקופה זו עקבתי אחר הסכנה המיוחסת לחבריי ולאופנים שבהם היא באה לידי ביטוי במהלך היומיום שלהם ובחנתי כיצד היא השפיעה על מערכות היחסים שקיימו עם האנשים ועם המרחב מעבר לחומת ההפרדה. בתוך כך צפיתי ונטלתי חלק פעיל באינטראקציות השונות שניהלו עם אזרחים ועם נציגי המדינה בתוך מקומות העבודה, בדירות ששכרו, בבית שלי וברחובות העיר, בבתי חולים, בתחנות משטרה ובבתי משפט. במהלך תקופה זו נחשפתי לפוזיציה שפלסטינים מהגדה מגלמים בתוך הקו הירוק, שאותה אני מכנה "פועל-אויב", על התפר בין יחסי העסקה ויחסי מלחמה, על הגבול שבין הכלכלי לביטחוני ולמנגנון הרווחי שפוזיציה זו מאפשרת למדינה ולאזרחיה. ברווח כוונתי לא רק למרכזיות כוח העבודה שהאוכלוסייה ממלאת באופן חוקי ובלתי־חוקי ולרווח שעבודתם מניבה אלא גם לעובדה שבמהלכה פלסטינים מבצעים ומממשים בגופם את בניין האומה הציונית תחת תנאי חיים בלתי־אפשריים, המצמצמים את נוכחותם במרחב למינימום הרווחי ביותר.
כדי להיכנס ולעבוד בתוך הקו הירוק פלסטינים מהגדה נדרשים להשיג היתרי עבודה אשר מופצים מעת לעת במכסות שנקבעות על ידי הממשלה על פי אינטרסים כלכליים וביטחוניים משתנים. ההיתרים ניתנים על פי קלסיפיקציות של גיל ושל מצב משפחתי הנקבעות על ידי השב"כ לפי "דמותו של המחבל הסביר", ועל בסיסן מתעצב המנגנון האדמיניסטרטיבי. פרופיל זה הוא תוצר של דמות הגבר הפלסטיני הצעיר כסמל של התנגדות אשר השתרש בחברה ובחוק הישראלי מאז האינתיפאדה השנייה. תנאי הכרחי לקבלתם של מרבית האישורים הוא נישואין, ולפיכך רבים ממהרים להתחתן כדי להשיג אישור ולעבוד באופן חוקי, ובתוך כך מקימים משפחות ובתים שמגדילים את ההוצאות הכלכליות שלהם ומעמיקים את התלות במעסיק. הקטגוריה הבירוקרטית הזו מאפשרת למדינה לברור מתוך האוכלוסייה הפלסטינית את כוח העבודה האידיאלי עבורה, לעצבו כזול, זמין וקל לניצול, ולהתערב במרקם החיים של קהילות פלסטיניות רבות. היתר העבודה אינו מתיר לינה בתוך הקו הירוק, ולרוב מאפשר שהות בין 05:00 ל־19:00 או 22:00. המשמעות המעשית של המגבלות הבירוקרטיות הללו על הזמן היא שמחוץ לשעות העבודה פלסטינים מהגדה רשאים להיות בדרכם לעבודה או בדרכם הביתה, מה שהופך באופן שיטתי את מקום העבודה למרחב הלגיטימי היחיד עבורם. מגבלת הזמן הזו למעשה מצמצמת אותם לתפקידם כפועלים, מדירה אותם ממרחבים ציבוריים, מונעת מהם ליצור אינטראקציות עם אזרחים שאינן מתבססות על יחסי העסקה, ובכך משמרת עליונות והפרדה.
רבים שיש בידם היתר חורגים ממסגרת השעות שנקבעה ונשארים בתוך תחומי הקו הירוק כדי להימנע מלעמוד "כמו בקר", כפי שאחד מחבריי בן 43 משכם כינה זאת פעם, בכל בוקר וערב למשך שעות ארוכות במחסומים הצפופים. באופן זה רבים הופכים עם רדת החשיכה ל"שוהים בלתי־חוקיים" אף שבידם היתר, ונאלצים לישון במרחבי שינה מאולתרים, בחדרים ובדירות שכורות, באתרי בנייה ובמרחבי העבודה, ומסתכנים במעצר. המגבלות על התנועה בזמן מטשטשות את הגבול בין החוקי ללא־לחוקי ומשמרות את קיומו הנזיל. כך פועל הקו הירוק עצמו וחומת ההפרדה שבנויה לאורכו, שכן גבול זה מלא חורים ופְרצות, חריצים וכניסות אשר מתאפשרים בחסות מדיניות העלמת העין של ישראל לאורכו. מדיניות זו משמרת את חוסר הקוהרנטיות של הגבול, את היותו משתנה תדיר, קל למניפולציה, לעולם לא מוכרע, ולכן גם רווחי ביותר. אף על פי שהם מוגדרים חלק מאוכלוסייה מסוכנת, פלסטינים רבים חוצים פנימה מהגדה ללא היתר או "בורחים פנימה", כפי שכינה זאת חבר נוסף בן 18 מקלקיליה, מבלי לעבור בדיקה ביטחונית אחת ומהווים את כוח העבודה הזול ביותר. אלו הנתפסים מובאים בפני שופט רק בפעם השלישית שהם נעצרים ונאלצים לשלם קנסות, ערבויות ופיקדונות כדי להשתחרר הביתה עד סוף ההליכים. היתרי העבודה עצמם נמכרים ב־1,000–3,000 ₪ לחודש בידי מתווכים וקבלנים שקיבלו מהמדינה מכסות גדולות יותר משהיו צריכים בפועל, שוק שגלגל, על פי דוח של בנק ישראל, 122 מיליון ₪ ב־2018. מנועי כניסה מסיבות ביטחוניות, פליליות או מנהליות משלמים אלפי שקלים לעורכי דין ולמתווכים אחרים כדי לזרז את תהליכי הסרת המניעה בתקווה להשיג היתר עבודה. חברי שציטטתי קודם תיאר בפניי את הסכנה המיוחסת לפלסטינים מהגדה כאבסורדית, "מסחרה" כפי שהוא כינה אותה פעם, העמדת פנים, סחורה נטולת משמעות קוהרנטית שמתאימה את עצמה לאינטרסים המשתנים של סוכנים ושל גופים שונים. באמצעות ביטוי זה הוא תיאר בצלילות את מדיניות ההעסקה שישראל מקיימת עם האוכלוסייה שהיא מגדירה כאויב ואת הכלכלה של הסכנה שהיא מחוללת המהווה מנגנון רווחי במיוחד עבור המדינה ואזרחיה, ושדרכה פלסטינים מהגדה נאלצים לשלם על זכותם לנוע ולעבוד תחת תנאים בלתי־אפשריים בעוד שחפותם נסחרת בכסף.
מאמריי בפורום לחשיבה אזורית יעסקו במדיניות הפורמלית והבלתי־פורמלית שישראל מסדירה דרכה את הכניסה של פלסטינים מהגדה המערבית ומעזה אל תוך הקו הירוק כדי לעבוד, והם ידונו בייצוג שהעובדים מקבלים בתקשורת העברית. אבחן את המתחים ואת יחסי הגומלין המתקיימים בין הכלכלי לביטחוני בחוק, בבירוקרטיה ובתקשורת – בזירות מרכזיות שבהן השפה מופצת בהמון, ואנתח את האופנים שבהם מתחים אלו מוסדרים תוך בחינה מתמשכת של המובן מאליו – איפה עומד הגבול? איפה זה בחוץ? איפה זה בפנים? מי לגיטימי ומי מסוכן?
