הכנס השנתי של "האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם" (אילמ"א) ציין במושב המליאה שלו את יובל 70 השנה לקיומם של האגודה (כממשיכה של "החברה המזרחית") וביטאונה "המזרח החדש". בהרצאה המרכזית שהתכבדתי לשאת במושב זה הצגתי – על פי ממצאים במחקר שאני שוקד עליו בימים אלה – את האירועים וההמשגות של מה שכיניתי "המהפכה המשולשת של שנת 1949". הייתה זו השנה שבה נכנסו לנוף התרבותי הישראלי לימודי המזרח התיכון בתקופה המודרנית באמצעות הקמת חוג אקדמי ראשון המיוחד לנושא הזה, כינון אגודה שהרחיבה את הפעילות למעגל מקצועי מקיף יותר וייסוד כתב עת שנתן במה לחוקרים בשני המישורים.
בהמשך הצבעתי על כך שהפעילות בשטח זה התאפיינה מראשיתה, ולאורך שנותיה עד היום, בוויכוחים פנימיים רבים על סוגיות הכרוכות בעצם העיסוק במזרח התיכון המודרני. את נושאי המחלוקת הרבים שניסרו ומנסרים בחללו של המקצוע סיכמתי בדבריי בשש סוגיות עיקריות. בסוף הרצאתי הזכרתי שטיעונים קשים כלפי המזרחנות הישראלית החלו להישמע בשנים האחרונות גם מחוגים אקדמאיים "מבחוץ". הללו הם חיצוניים לאו דווקא מבחינה זו שהם שייכים לאוניברסיטאות מחוץ לעולם האקדמי הישראלי, אלא בכך שהם מתבססים על פרדיגמות ותיאוריות שהן מחוץ למעגל הדיסציפלינות המשמשות את מרבית המזרחנים הישראלים. בהקשר זה הוספתי הערות ביקורתיות על ספרו של אייל קליין מאוניברסיטת מנצ'סטר, (Orientalism, Zionism and Academic Practice 2019). עכשיו קליין מתווכח עם דבריי ברשימה המתפרסמת ב"פורום לחשיבה אזורית" (להלן "הרשימה"), ואני מבקש בדברים הבאים להתייחס לטיעוניו.
בדבריי אלה אני משתמש במונחים "מזרחנות" ו"מזרחן" אף שעמיתיי בישראל, ואני בתוכם, מעדיפים בדרך כלל להזדהות על פי הדיסציפלינה הממַסגרת את עבודתם – לרוב הדיסציפלינה ההיסטורית. השימוש במונחים אלה לציון הענף האקדמי של לימודי המזרח התיכון והאסלאם בימינו נעשה כאן לא רק מטעמי נוחות, אלא גם משום שאלה הם המושגים השגורים בדיון של קליין (אף שהוא, כפי שיצוין להלן, נותן להם משמעות מיוחדת).
קביעותיו של קליין על המזרחנות האקדמית בישראל בנויות בדרך כלל על תיאוריות השייכות למה שנקרא "הסוציולוגיה של הידע", ובמיוחד על רעיונותיהם של פוקו ובּורדיה, הסובבים במידה רבה על הציר ידע-כוח. עצם התקפוּת של תיאוריות אלה ודרכי יישומן לנושא המזרחני הספציפי ראויים לדיון נרחב, אך דיון כזה יימצא, כמובן, מחוץ למגמותיה ויכולותיה של רשימתי זו. לפיכך, דבריי הבאים לא יעסקו בעצם בחירתה של הפרדיגמה הזאת לבחינת המזרחנות, אלא יבקשו להשיג על תוקפן של המסקנות שאליהן הגיע קליין באמצעותה, מסקנות שאותן הוא חוזר ומגבה ברשימתו.
סוגיה בולטת שבה אני חלוק עם קליין ממוקדת בשאלה מהו המניע העיקרי המביא את המזרחנים הישראלים לעסוק בנושאי התמחותם. רעיון מרכזי במשנתו של קליין הוא שפעולתם מוּנעת על ידי שאיפה לכוח, למעמד ולנכסים. הדים לתזה הזאת מופיעים גם ברשימתו באתר "הפורום לחשיבה אזורית", שבה מיוחסים למזרחנות מנגנונים של "חיפוש שררה" ופעילויות המכוונות "ליצירת הון", אולם הפיתוח המלא של התזה מצוי, כמובן, בספרו. כך, למשל, מופיעה בספר תגובה מבטלת על דברי מזרחנים שאמרו לו בראיונות (שהיוו מתודה מרכזית של חיבורו) כי הם רואים ביצירה ובהפצה של ידע מוסמך על המזרח התיכון משום שליחות. קליין טוען כי "עצם ה'שליחות' [מירכאות כפולות במקור] הזו היא אינטרסנטית, היא כרוכה בעליל בקבלת תגמול בצורת נכסים שונים, והיא באה לרכוש ולחזק עבור המומחה והמומחיות סמכויות וסטטוס". לדבריו, טענת המזרחנים שהם ממלאים שליחות "היא בעת ובעונה אחת דרישה לקבלת כוח, באופן המתוגבר על ידי אסטרטגיות שונות של הגמוניוּת ובניית סמכות" (עמ' 210). השליחות מתוארת כ"ביטוי סמוי של תשוקה לעוצמה ולהכרה לאומית" המשולבת במחויבות למערכת הממלכתית והביטחונית של האידיאולוגיה הציונית (עמ' 243).
מצידי אני גורס שקיימת אפשרות אחרת לראות את המזרחנות. גם אם נחיל עליה, כמו על שאר הענפים האקדמיים, את הכלל "ידע הוא כוח", ראוי יהיה לזכור כי הידע אינו רק כוח, הוא אפילו לא בעיקר כוח. צריך יהיה להבין כי הידע הוא משאב מדעי ותרבותי המקדם את האדם. גרסתו של קליין מצויה בספרה שונה לחלוטין. אין אצלו הכרה באפשרות שמזרחנים מגיעים לענף האקדמי הזה מתוך רצון כן לרכוש דעת על הארצות והעמים הסובבים אותנו במזרח התיכון, על תולדותיהם ועל תרבותם; שכמו אקדמאים רבים אחרים הם מוּנָעים על ידי שאיפה להרחיב את גבולות המדע בתחומם ולהנחיל ידע לתלמידים ולציבור הכללי; שהם מודרכים בקפדנות על ידי הכללים המקצועיים של הדיסציפלינות שבתוכן הם פועלים; שבתור חלק ממדעי הרוח הם מחויבים לערכים הומניסטיים שהם מעבר לתועלתנות של הון וכוח; ושהם נושאים מורשת של מזרחנים דגולים שהעמיקו בחקר התרבויות של עמי האסלאם מתוך ראייתן כביטויים ליצירתיות של הרוח האנושית. כל אלה פשוט אינם קיימים בעולם המושגים של קליין.
אכן נכון הדבר כי פעילותם של המזרחנים, כמו של כל בני אנוש, מושפעת במידה כזאת או אחרת ממיקומם במציאות החברתית והפוליטית. ודאי שקיימת בקרבם תועלתנות כשם שהיא קיימת בכל העיסוקים, הן של אקדמאים והן של אחרים. אולם יש להבחין בין רמות שונות של מניעים, בין מניעים ראשוניים לבין משניים. אי אפשר להתעלם מכך שעיקרון אינהרנטי של החינוך האקדמי מנחה להיות מודעים להטיות כאלה, לנסות להשתחרר מהשפעתן על המחקר, ולחתור ככל האפשר לעשותו בלתי תלוי בשיקולים זרים.
קליין סבור שזה לחלוטין בלתי אפשרי. הוא כותב: "עצם הרעיון שיכולה להתקיים 'למדנוּת חסרת־פניות' [מירכאות כפולות במקור] זה דבר שהסוציולוגיה של הידע דוחה, משום שהרעיון הזה בנוי על ההנחה שפעולות ופרספקטיבות יכולות להיות בלתי תלויות ביחסי כוח ושהן אינן כפופות באופן מכריע [ההדגשה במקור] למיקומים החברתיים והפוליטיים" (עמ' 117). רק לגבי הדור הראשון של המזרחנים הישראלים שפעלו בהשראה אירופית בימי הבראשית על הר הצופים, מוכן קליין במקום אחד להביא בחשבון ש"שאיפתם הייתה לאי־תלות וריחוק", אבל גם לגביהם הוא מזדרז להבהיר כי "לשאיפתם זו היה אפקט פחות בר־קיימא מאשר לעצם המיקום במיזם המתנחלי־קולוניאלי שלהם" (עמ' 60). את הדעה שבמשך הזמן המזרחנות הישראלית "התנתקה מעברה הרומנטי ונעשתה מקצוענית ורציונלית" דוחה קליין ברשימתו כבלתי מתאימה לזמנה, והוא מוסיף בהקנטה: "היא בוודאי נוחה למי שרוצה לראות במזרחנות הישראלי תחום רציונלי, מרוחק ומקצועי" – כלומר, היא מתאימה לטעמם של הללו אבל לא לדידו.
יותר מן האמירות הביקורתיות המפורשות של קליין על המזרחנות הישראלית מקוממת התמונה המצטיירת כפועל יוצא מהן. מדבריו מתקבל חיזיון של עדת מזרחנים המסורים לרדיפה אחרי עמדות כוח והשפעה ולהוטים לרכוש לעצמם נכסים מסוגים שונים. הם מחזרים על פתחיהם של גורמי הכוח במדינה, מציעים להם את מרכולתם ומקווים לתגמולים נאים. שיטות השיווק שלהם, אומר קליין, "מעמידות בסכנה את הלגיטימיות ואת המעלות של ההפרדה [בין האקדמי לבין הלא־אקדמי]" (עמ' 184). אף שקליין יודע כי עליו להיזהר מלהיסחף לשיפוט ערכי, משתמעת מתיאוריו אלה של תועלתנות בלתי מרוסנת הוקעה אתית ומורלית. בסיכומו של דבר תמונת המזרחנות המתקבלת מכך היא כמעט פתטית. קליין, וכך גם גיל אייל (ראו להלן), אינם רואים רואה כל צורך להזכיר בספריהם את התרומה המחקרית העשירה של חוקרי המזרח התיכון והאסלאם בישראל, את שפע פרסומיהם אשר הרחיבו את גבולות הידע בשטחים אלה ורבים מהם זכו להערכה רבה בעולם האקדמי. הם, כנראה, רואים את כל אלה כבלתי רלבנטיים.
קליין מציב את עצמו בעמדת המשקיף מנפץ האשליות אשר חושף את האמת הברוטלית המסתתרת מאחורי יומרות השווא של המזרחנים. בהתאמה לכך מוקרנת מבין השיטין של דבריו עמדה של התנשאות וזלזול, ולא פעם כך גם בתוך השיטין עצמם. כך, למשל, ניתן למצוא בספרו את ההכללה הבאה: "המזרחנים האקדמיים אינם מקבלים שום הכשרה מתודולוגית, ורוב המזרחנים פועלים בעיקר לספֵּר חומרים ארכיוניים" (עמ' 122). וחרף כל אלה הוא מצהיר ברישא של רשימתו לאמור: "בניגוד לנטען, מטרתו של ספרי איננה לבקר את המזרחנות האקדמית בישראל…"
בין המעטים בקהילת חוקרי המזרח התיכון בישראל שנחשפו לדעות ולעמדות האלה של קליין ניכרו לא פעם תגובות של זעזוע וכעס. אחד החוקרים שהתוודע לעיקרי מחקרו של קליין הוא פרופ' יואב אלון (חוקר מובהק של השבטיוּת בירדן ובעל תואר מאוקספורד), אשר כתב סקירה מפורטת על מחקרו של קליין על פי בקשתו של אחד המו"לים. בתגובה לתזה הנחרצת של קליין המייחסת את פעילותם של אקדמאים ישראלים בלימודי המזרח התיכון למניעים אינטרסנטיים, הן אישיים והן פוליטיים, כתב אלון בסקירתו: "האם לא ייתכן שהמחויבות של האקדמאים אינה רק לאומה (אם בכלל) אלא למקצוע שלהם? האם לא ייתכן שיש להם אינטגריטי מקצועי הקודם לשיקולים אחרים, ושמחקריהם נעשים bona fide ללא מגמתיות פרקטית? […] ביקורת היא לגיטימית כשהיא מתבקשת, אך זו חייבת להיות הוגנת ומבוססת" (המקור באנגלית, מצוי ברשותו של המחבר).
את ביקורתו של קליין יש לראות במסגרת ההסתערות על המזרחנות הישראלית מצד סוציולוגים מזרם מסוים ואחרים, ובראשם הסוציולוג באוניברסיטת קולומביה גיל אייל. ספרו של אייל "הסרת הקסם מן המזרח" (2005), אשר נקרא בגרסה האנגלית The Disenchantment of the Orient: Expertise in Arab Affairs and the Israeli State, היה הראשון שביקש להגדיר מחדש באופן ביקורתי את טבעה של המזרחנות הישראלית, וספרו של קליין המשיך בדרך זו. ברשימתו הנוכחית שולל קליין בביטול את הדמיון בין שני הספרים שעליו עמדתי באותה הרצאה. אומנם הוא צודק כשהוא מצביע על כך שספרו של אייל עוסק במסגרת זמן ובהגדרת מזרחנות רחבות יותר משלו, ונכון הדבר שבעניינים מסוימים הוא חולק על דעתו של אייל – אולם בעצם ההסתכלות על לימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטאות בישראל, ועל מיקומם במערכת הממלכתית והביטחונית, יש דמיון רב בין עמדותיהם.
קליין שותף לגישתו של אייל הרואה לימודים אלה באוניברסיטאות בישראל כבעלי ייחוד המבדֵל אותם ממקביליהם באוניברסיטאות אחרות בעולם. קליין אומר בספרו, תוך הישענות על מובאה ארוכה מספרו של אייל (עמ' 17-14), שלימודים אלה בישראל קשורים כל כך למהות הציונות, למאפיינים תרבותיים ישראליים־יהודיים ולגורמים פרטיקולריים אחרים, עד שיש לראותם כתופעה, או כחלק מתופעה מיוחדת במינה שיש לציינה גם באנגלית במונח "mizrahanut" – או באופן ממוקד יותר במונח "academic mizrahanut" – ולא בשמות המקובלים של הענף האקדמי הזה באוניברסיטאות אחרות בעולם.
גם התפיסה הגורסת שפעילי ה־"academic mizrahanut" משווקים את המומחיות שלהם לשם רכישת כוח, מעמד ונכסים מסתמנת כבר בתורתו של אייל. בדיון הנרחב (הכולל סילופים רבים) שאייל מקדיש בספרו לְמזרחנים אשר לטעמו הפכו ל"מעין זרוע עזר של אמ"ן" הוא מצביע על האופי התועלתני של פעילותם. כך, למשל, הם מוצגים כ"מתחברים עם מדינאים ואנשי צבא" וזאת על מנת "לצבור הון של קשרים חברתיים", וגם "הון כלכלי של קרנות ומלגות", ואפילו "הון של יוקרה מדעית וכוח אקדמי" (אייל, עמ' 173). באמצעות הכשרתם, כותב אייל, המזרחנים "תובעים לעצמם מעמד איתן ויוקרה חברתית" (אייל, עמ' 152). קליין מתחבר במפורש לתפישתו של אייל; הוא כותב: "אייל הסב תשומת לב לדרכים שבהן מומחים ממקומות שונים שיתפו פעולה והתחרו להשגת סמכות, כוח, קידום ומשאבים" (עמ' 116).
הסימוכין לאייל בספרו של קליין הם רבים מאוד. קליין גם מתווכח עם אלה שמתחו ביקורת על אייל, ובעיקר ה"פוזיטיביסטים" אלי פודה, אהוד טולדאנו ויואב די־קפואה (עמ' 119-117). במקום אחד ברשימתו הוא נחלץ להגן על אייל גם כאשר דבריו של אייל אינם נכונים בעליל. הוא מתייחס לדברים שנאמרו בהרצאתי בכנס אילמ"א בדבר אמירותיו המוזרות של אייל כי מרכז דיין הוא מתחם סגור שהכניסה אליו מחייבת אישור מיוחד ושנערכים בו מחקרים חסויים שאינם נגישים לכול; קליין מבקש לפטור את אייל מאחריות לדברי ההבל האלה בטענה שאייל פשוט לא אמר כך ודבריו "עוותו".
הנה הדברים שלאמיתו של דבר כתב אייל בספרו:
מרכז דיין מתפקד בתוך אוניברסיטת תל אביב כמין "מוסד ביטחוני סגור", מובלעת בתוך העולם האקדמי שהנגישות אליה מוגבלת רק למי שקיבלו אישור לכך, ובמסגרתה נכתבים מחקרים, שבהיותם מסתמכים על מידע מסווג גם הם עצמם מסווגים, אינם פתוחים לעיון הציבור. (אייל, עמ' 165)
ברור שקליין מעד בעניין זה באופן מביך, אך ביסודו של דבר איני סבור שיש לכך משמעות רבה. שאלות של מי־אמר־מה ומה־דומה־למי הן זוטות המתגמדות נוכח השאלות העיקריות העולות מספריהם של קליין ואייל: האומנם זאת מהותם של לימודי המזרח התיכון והאסלאם בישראל? והאם אלה הם באמת הערכים המניעים את העוסקים בהם?
פרופ' שמעון שמיר הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזרח התיכון. כותב ספר על תולדות לימודי המזרח התיכון בישראל.
