שלום ישראלי-פלסטיני המבוסס על הגדרה עצמית שווה של שני העמים, על סיום הכיבוש הישראלי ועל הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצידה של מדינת ישראל, מציע את התקווה המעשית היחידה עבור כל מי שחי כאן, בין הירדן והים. גם בימים הקשים והנוראים שאנו מצויים בהם כעת, זוהי הלכה למעשה האפשרות היחידה שמשמעותה בחירה בחיים ולא במלחמה שאין לה סוף.
אבל על אף שזוהי האפשרות הריאלית היחידה להסדר מדיני בין שני העמים, היא סובלת מחוסר תמיכה ציבורית בישראל ובקרב הפלסטינים, כפי שעולה באופן עקבי מסקרי דעת קהל בשני הצדדים. בקרב הפלסטינים, לאחר שלושים שנה של סבבי משא ומתן עקרים, איבד הציבור אמון ב"תהליך שלום", ובעקבותיו הדיבור על "שתי מדינות" נתפס כלא יותר ממילים ריקות. בקרב הציבור הישראלי, מעשי הזוועה והאלימות מאז 7 באוקטובר הובילו להתפרצות של רגשות שנאה, נקם, פחד וחוסר אמון בעוצמה חסרת תקדים, שרק הגדילו את הציבור שסבור כי מדובר בסכסוך בלתי־פתיר. במצב הנוכחי, הדיבור על הסדר מדיני לסכסוך הפך כמעט ללא־לגיטימי, ועבור פוליטיקאים הוא יהיה התאבדות פוליטית.
על רקע אווירה ציבורית זו, ומתוך הבנה שמדובר בשני עמים השרויים בחרדה לביטחונם האישי והקולקטיבי, תהיה זו אשליה להניח שקמפיין ציבורי – במובן של אוסף סיסמאות, באנרים באתרי הרשת, ומודעות על דפי העיתון חתומות בידי אושיות – מוצלח ככל שיהיה, יצליח לשכנע שהפחד והחרדה בטעות יסודם. יש להכיר בכך שתהליך שלום לא יזכה לתמיכה ציבורית רחבה מראש, ועל כן הוא תלוי במנהיגות בין־לאומית ומקומית שמסוגלת לראות את האינטרסים היסודיים וארוכי הטווח של כל הצדדים המעורבים, ולפעול על פיהם. בלעדי מנהיגות שכזו, הסיכוי של הצדדים להיחלץ מסכסוך הדמים המאיים על עתידם ועל יציבות האזור כולו – אפסי.
כדי שהמאמצים הבין־לאומיים הנוכחיים יצליחו להביא להסדר, יש הכרח ללמוד ולהפיק לקחים מהניסיון שנצבר בשלושים השנה האחרונות, ולגבש אסטרטגיה חדשה וטובה יותר. בחלק הראשון של המאמר אנו עומדות על שתי טעויות מהותיות שאפיינו את המאמצים הבין־לאומיים הקודמים, ואילו בחלקו השני אנו מציעות מדיניות חדשה למעורבות בין־לאומית מחודשת הנחוצה כדי לחלץ את הצדדים מהמשבר הנוכחי ולפלס עבורם מסלול לעבר הסדרה פוליטית בת־קיימה.
טעויות העבר
שתי בעיות עיקריות ערערו את המאמצים הבין־לאומיים להגיע לפתרון שתי המדינות לסכסוך מאז תהליך אוסלו של שנות התשעים ועד למשא ומתן הפורמלי האחרון הישראלי-פלסטיני של 2014-2013.
ראשית, למרות מחויבותם המוצהרת לפתרון שתי המדינות, הסכינו שחקנים בין־לאומיים עם פעולות של ממשלת ישראל מצד אחד ושל ההנהגה הפוליטית הפלסטינית מצד שני, שבאופן עקבי חיבלו באפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית בת־קיימה בשטחי הגדה המערבית ועזה. בכלל זאת, הם הסכינו עם הרחבה מסיבית של ההתנחלויות בגדה המערבית, עם מצור מתמשך על עזה ועם מדיניות ישראלית של הפרד ומשול אשר כללה חיזוק, מימון וייצוב של שלטון החמאס והחלשת הרשות הפלסטינית בשנים שעוד הייתה לה לגיטימציה ורצון לקדם הסדר עם ישראל.
הקהילה הבין־לאומית הסכינה עם ההתעצמות וההתחמשות של חמאס בעזה ועם הסמכותנות והשחיתות שפשו בחמאס בעזה וברשות הפלסטינית בגדה המערבית, שתרמו להתמוטטות הלגיטימיות הפנימית של המנהיגות הפלסטינית. בהיעדר אמונה בהסדר מדיני, פנתה המדיניות הישראלית ל"ניהול הסכסוך" או ל"צמצום הסכסוך" בעוד בקרב פלסטינים הלכה וגברה התמיכה וההשקעה במאבק אלים. באופן שלא צריך להפתיע איש, הובילו תפיסות אלה להתנגשות אלימה. הדבר היחיד שהכה בתדהמה הוא העוצמה והברוטליות של מתקפת החמאס חסרת המעצורים.
שנית, פתרונות לסכסוך המבוססים על היפרדות מהפלסטינים משדרים לציבור שהצד השני ימשיך להיות, למרות הסכם השלום, איום נצחי, ובכך מעצימים את חוסר האמון. על כן, בין השאר, אסור לאפשר לישראלים-יהודים להתערבב עם פלסטינים. כפועל יוצא מכך, ההנחה היא שבהסדר עתידי יהיה הכרח לפנות לפחות 115,000 עד 175,000 ישראלים-יהודים המתגוררים כיום בהתנחלויות בעומק שטחי הגדה המערבית, ולהקים חומות, מנהרות וגשרים, שייצרו חלוקה פיזית קשיחה של ירושלים שתמנע מעבר בין שני חלקי העיר. הפינוי הכפוי של אוכלוסיית המתנחלים וחלוקתו של מטרופולין ירושלים צפויים להיתקל בהתנגדות חריפה בקרב הציבור הישראלי. ואולם, מעבר לכך, סביר להניח שהם יעמיקו את חוסר האמון בין העמים, וייתנו רוח גבית לעמדות כדוגמת זו של השר לשעבר אביגדור ליברמן, המערערות על מעמדם של ערבים-פלסטינים אזרחי ישראל והתובעות לכלול העברה שלהם או של חלקם למדינה הפלסטינית. לטענתנו, המשך אימוץ ההנחה שתנאי לשלום ישראלי-פלסטיני הוא היפרדות ופינוי מלא של יהודים-ישראלים משטחי המדינה הפלסטינית, חותר תחת המאמץ לשלום, וצפוי להביא לכישלונו של המהלך עוד לפני שהתחיל.
להלן הצעה למדיניות שלום חדשה בעלת פוטנציאל ממשי להשגת הסדר מדיני.
מתחילים מהסוף: עסקת חבילה בהובלה ובתמיכה בין־לאומיות
התשובה הפרגמטית היחידה טמונה ב"עסקת חבילה" מקיפה המתייחסת לאינטרסים הלגיטימיים של ישראלים ושל פלסטינים בטווח הקצר, הבינוני והארוך, שכן כולם קשורים זה בזה. חשוב להכיר בכך שפתרון בר־קיימה לסכסוך אינו כולל מענה למטרות הפונדמנטליסטיות והמשיחיות של חמאס או של מפלגות הימין הקיצוני השותפות בממשלת ישראל הנוכחית, שכן החזונות שלהם אינם מציעים אלא עתיד קודר של מלחמה, מוות וניהיליזם. אנו דוחות מכול וכול פתרונות סכום אפס שבהם הגשמת החזון של צד אחד מותנית בהשמדה של הצד השני, ומי שדוגל בעמדות הללו לא ימצא פתרון מספק בחזון שמוצע כאן.
בטווח המיידי, יש צורך לעצור את המלחמה, להביא לשחרורם של כל החטופים, למנוע את האסון ההומניטרי בעזה ולהבטיח שאלימות קיצונית כפי שאנו עדים לה מאז 7 באוקטובר לא תחזור על עצמה. נוסף על כך, יש הכרח להתמודד עם סיבות השורש של הסכסוך באמצעות אימוץ עקרונות יסוד ברורים שצריכים להנחות את הסדרי הקבע: ביטחון והגדרה עצמית שווה לשני העמים, מדינה פלסטינית בת־קיימה בצידה של מדינת ישראל והגנה על זכויות אדם לכלל תושבי הארץ. כדי לתת מענה לאינטרסים אלה, עסקת החבילה צריכה לכלול ארבעה מרכיבי ליבה:
א. הכרה בין־לאומית במדינה פלסטינית
"עמימות בונה" בעשורים קודמים של שיחות השלום אפשרה לשני הצדדים לפרש את היעד הסופי של התהליך בדרכים שונות, סותרות זו את זו. בפועל, המשיכה ישראל לפעול באמצעים שונים כדי למנוע את פתרון שתי המדינות. תוכנית טראמפ ("עסקת המאה"), שפורסמה בינואר 2020, נתנה גיבוי לעמדה הישראלית, והגבירה את חוסר האמון הפלסטיני בתהליך שלום בתיווך בין־לאומי. הכרה בשלב מוקדם של מדינה פלסטינית בהתאם לעקרונות המשפט הבין־לאומי ויוזמת השלום הערבית, סוגרת את שאלת המעמד הסופי ומבטיחה שכל הצדדים פועלים למען מטרה מאוחדת. אימוץ יעד זה שם קץ לשאיפות בקרב גורמים קיצוניים בישראל לבלעדיות של העם היהודי על ארץ ישראל השלמה, שאיפות הכרוכות בכיבוש קבוע של עזה ובהקמה מחדש של התנחלויות ובהמשך כיבוש הגדה המערבית, שיצריכו ככל הנראה גם גירוש הפלסטינים מאזורים אלה. מהצד הפלסטיני, הכרה בפתרון שתי המדינות שמה קץ לחזון של בלעדיות פלסטינית "מהנהר ועד הים" – ביטוי טעון אשר מתפרש כקריאה להשמדת ישראל.
ב. העברת סמכויות להנהגות חדשות – בפלסטין ובישראל
הגם שהפוליטיקה הפלסטינית רחוקה עד מאוד מלהיות דמוקרטיה מתפקדת, הרי שניתן למצוא דמיון מצער בינה לבין מצבה הנוכחי של הפוליטיקה הישראלית. אחרי שנים של פוליטיקה מפוצלת ומושחתת הפועלת לטובתם האישית של השליטים במקום לטובת העם שהם אמורים לשרת, הן החברה הפלסטינית והן החברה בישראל זקוקות למנהיגות חדשה. רק הנהגות חדשות המחויבות לפעול לטובת כלל הציבור יוכלו להוביל את ישראל ואת פלסטין לעבר עתיד בר־קיימה.
כדי שפתרון שתי המדינות המחודש יציע מודל ריאלי לשלום, הוא צריך להתבסס על חלוקה של הארץ לשתי מדינות, אך במקום ללוותה בפרויקט הפרדה, את החלוקה יש לבסס על שיתוף ביניהן
מנהיגות פלסטינית חדשה שיועברו אליה הסמכויות השלטוניות של חמאס בעזה ושל הרשות הפלסטינית בגדה המערבית חייבת להיות מאוחדת, ייצוגית ואחראית לכלל החברה הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה. מנהיגות זו צריכה להקיף קשת רחבה של נקודות מבט פלסטיניות משני האזורים. גם ישראל זקוקה למנהיגות חדשה, מאוחדת וייצוגית הפועלת לטובת כלל החברה הישראלית. הגם שהתהליך לבחירתן של הנהגות חדשות בישראל ובפלסטין חייב להיות מובל ומנוהל על ידי כוחות מקומיים, הרי שהקהילה הבין־לאומית יכולה וצריכה לתמוך בו.
ג. הימנעות מאשליית ההפרדה: שתי מדינות בקונפדרציה
חלוקת הארץ לשתי מדינות – ישראל ופלסטין – הייתה ונותרה הבסיס להסדר מדיני אפשרי ובר־קיימה. תוכנית האו"ם משנת 1947 הושתתה על חלוקת הארץ ועל ההנחה שאף לא אחת משתי המדינות תהיה מדינת לאום הומוגנית לגמרי, ושערבים ויהודים צפויים להמשיך ולהתגורר במדינה האחרת. לעומת זאת, מאז הסכמי אוסלו, ההנחה שהנחתה את תהליך השלום הייתה אחרת: "אנחנו פה והם שם" היה הסלוגן שאימץ אהוד ברק, ואשר הביא ל"שיווק" תהליך השלום כתהליך שיביא להפרדה דמוגרפית בין ישראלים לפלסטינים. ואולם, בעקבות מדיניות ישראל לאפשר התנחלות בשטחים אלה, אשר רק התעצמה מאז הסכמי אוסלו, משמעות יישומה של הפרדה זו היא פינוי של כ־115,000 עד 175,000 ישראלים, חלקם דור שני ואפילו שלישי בבתיהם. הגם שמדיניות ההתנחלות בשטחים יש בה משום הפרה של המשפט הבין־לאומי המחייב את ישראל, רובם ככולם של האזרחים הישראלים המתגוררים בהן לא יזמו את ההפרות הללו, ולא נכון לראותם כאחראים הבלעדיים להן או לנקז את כל האישום נגדם – עמדה שמעצימה פילוגים פנים־ישראליים וטינה שתתעצם עם הזמן. פינוים הכפוי מעורר שאלות משפטיות ומוסריות ומציב מחסום פוליטי ככל הנראה בלתי־עביר. מדיניות הפרדה תחייב גם השקעה מסיבית בהפרדה כירורגית בין אוכלוסיות ושכונות בירושלים השזורות זו בזו, תחייב מאמץ הנדסי שיימשך עשרות שנים, תהיה כרוכה בעלויות מסיביות, ותביא לשיבוש חריף בפעילות הכלכלית, החברתית והתרבותית בעיר, ולמרות כל זאת, לעולם לא תוכל להשיג הפרדה הרמטית. גישת ההפרדה תלבה בהכרח כעס בקרב ספוילרים ישראלים, וצפויה להגביר את הניכור בין הצדדים בטווח הארוך, שיפחיתו עוד יותר את הסיכוי לעתיד של שלום.
כדי שפתרון שתי המדינות המחודש יציע מודל ריאלי לשלום, הוא צריך להתבסס על חלוקה של הארץ לשתי מדינות, אך במקום ללוותה בפרויקט הפרדה, את החלוקה יש לבסס על שיתוף ביניהן. השיתוף נועד לתמוך באינטרסים הדדיים (כלכלה, ביטחון, בריאות הציבור, תשתיות, סביבה/משבר האקלים) ובמעמדם של מיעוטים משני הצדדים. שיתוף שכזה יאפשר לתת למתנחלים יהודים-ישראלים בחירה של תושבות במדינת פלסטין העתידית, ונוכחותם כתושבים במדינת פלסטין תחזק את האינטרס הישראלי ביציבותה הפוליטית ובתפקודה כמדינה המספקת ביטחון ורמת שירותים טובה לתושביה. כמו כן, שותפות בין המדינות תאפשר להחליף את מתווה ההפרדה בירושלים במתווה של עיר פתוחה, המבוסס על הסדרים שיתקיים בהם ייצוג שווה בשלטון המקומי.
אנו ערות לכך שבמצב הדברים הנוכחי, הסדרים מעין אלה המבוססים על שיתוף פעולה הדוק ואמון הדדי נראים מנותקים מהמציאות. ואולם, מבין החלופות האפשריות, לא רק שמתווה זה הוא סביר יותר למימוש, ואינו מעורר בעיות משפטיות ומוסריות, אלא גם מכוון את מאמצי השלום לכיוון הנכון – בניית אמון בין הצדדים, שבלעדיו לא ייכון שלום בכברת הארץ הקטנה והצפופה הזו. כדי להתגבר על חוסר האמון ההתחלתי ולשפר את הסיכוי להצלחה, יש צורך שתהליך המעבר למדינה פלסטינית עצמאית ילווה במשטר נאמנות בין־לאומית.
ד. הגשר: כוח משימה זמני בהובלת האו"ם בעזה ובגדה המערבית
לצד ייצוב המצב בעזה ובגדה המערבית והבטחת ביטחונם של הפלסטינים ושל הישראלים בשטחים אלו, יידרש כוח המשימה הבין־לאומי הזמני להשקיע בשתי מטרות־על: 1) מדינה פלסטינית בת־קיימה ומשגשגת, שמוכנה ומסוגלת להכיל את כל תושביה, פלסטינים מוסלמים ונוצרים וישראלים-יהודים; 2) בניית רשויות משותפות הדרושות לניהול נושאים משותפים כגון כלכלה, ביטחון, מים/משאבי טבע, ניהול פסולת, סביבה ובריאות בין שתי המדינות. כוח המשימה הזמני צריך להיות מנוהל על ידי האו"ם על פי מנדט מאת מועצת הביטחון לפי פרק 7 של המגילה ולעבוד בתיאום עם ישראל ועם הממשלה הפלסטינית.
על כוח המשימה הבין־לאומי להתמקד בשלושה אלה: שיקום, במיוחד בעזה; פיתוח שירותים ציבוריים חיוניים כגון בריאות, חינוך, רווחה ותחבורה ברחבי השטחים הפלסטיניים, תוך ראיית עזה והגדה המערבית כיחידה חברתית ופוליטית אחת; והקמה של גופי שיתוף פעולה בתחומים שלשתי המדינות יש אינטרס משמעותי בניהול משותף שלהם, כגון ביטחון, בריאות, משאבי טבע, סביבה וכלכלה. לכוח המשימה של האו"ם תיקבע מסגרת זמן מוגבלת, ובמהלכה יועברו בהדרגה סמכויותיו השלטוניות להנהגה הלאומית הפלסטינית.
עסקת החבילה: התקדמות בטוחה לקראת עצמאות מדינתית
ישראלים, פלסטינים והקהילה הבין־לאומית עומדים בפני סיכונים חמורים בכל תרחיש של המשך מלחמה או חזרה לסטטוס קוו ששרר באזור לפניה. הסדר מדיני בר־קיימא חייב לתת מענה לצרכים הלגיטימיים המרכזיים של כל אחד מהצדדים, והוא ביסודו תלוי באימוצו של מודל ריאליסטי של שתי מדינות המבוסס על שותפות במקום על הפרדה. בהינתן התנאים הפיזיים, הפוליטיים והתודעתיים השוררים בארץ בעת הנוכחית, יש הכרח במעורבות אינטנסיבית של הקהילה הבין־לאומית בפתרון זה. רק בעזרתה של קהילה זו, יוכלו שני העמים להיחלץ ממעגל הדמים, שכרגע נראה שאין לו סוף, והמאיים להטביע אותם ואת האזור כולו.
