האם הממסדים הדתיים במזרח התיכון יכולים למנוע את מגמת ההקצנה האלימה? שאלה זו נבדקה בנייר עמדה של ג'רג'ס פהמי ופטרישה ססנאל (Sasnal) שפורסם ביולי 2020, במסגרת סדרת מחקרים מטעם האיחוד האירופי הקשורים לאתגרים במדיניות החוץ של האיחוד ובכלים שעומדים לרשותו להתמודדות עימם. מסקנה מרכזית שאליה מגיעים מחקרים אלה היא כי מוסדות הדת הממשלתיים במדינות כגון מצרים ותוניסיה יכולים למלא תפקיד משמעותי במיתון המגמה של הקצנה דתית שמובילה לאלימות.
הבעיה נעוצה באופן שבו מוסדות אלה שואבים את הלגיטימיות שלהם – מהשלטון הפוליטי. צעירים שמתוסכלים מהמצב הכלכלי והפוליטי במדינה נוטים יותר להצטרף לארגוני ג'יהאד משום שלדעתם מוסדות הדת הרשמיים מהווים שופרות של השלטון ותו לא. לפיכך, מסכמים המחקרים, כדי למשוך אליהם אנשים ולהצליח למנוע את האלימות בשם הדת, מוסדות הדת הממשלתיים צריכים לבסס את הלגיטימציה הדתית שלהם במנותק מהיותם מוסדות ממשלתיים. במילים אחרות – לשאוף לעצמאות ולניתוק הקשר בין התחום הדתי למוסדות השלטון.
החוקר והעיתונאי המצרי השאם ג'עפר חולק במאמר שפירסם בעיתון א־ספיר אל־ערבי על המלצותיהם של מומחים אלה, ומסביר מדוע הקשר בין הדתי לפוליטי אינו קל כל כך לניתוק. השיח הדתי לדבריו הוא שיח מגוון, ותמיד היה כזה – אנשים שונים מפרשים את הדת באופנים שונים, ואחד המאבקים האזוריים הבולטים הוא המאבק על סוגים שונים של דתיות. לדידו, זהו בעצם מאבק פוליטי במסווה של מאבק דתי – התחום הפוליטי חדר לתחום הדתי, ומנצל אותו לטובת אינטרסים פוליטיים. זאת בעוד שהמוסדות הדתיים מתייחסים להקצנה הדתית האלימה רק במובן הרעיוני שלה – הם תוקפים זאת כאידיאולוגיה, אבל אינם מבינים שהתופעה צומחת על רקע מעשי עוולה פוליטיים וחברתיים. ייתכן שג'עפר טוען שהמוסדות הדתיים עצמם עיוורים לקשר ההדוק ביניהם לבין המוסדות הפוליטיים.
ברגעי משבר פוליטי, פעמים רבות השלטון משתמש בשיח הדתי כדרך "להכשיר" את פעולותיו. במציאות של משבר, ישנה נטייה להקצנת השיח, שבתורה מחריפה את המשבר, וכך נוצר מעגל שניתן לשבור רק על ידי רפורמות חברתיות שנתמכות על ידי שיח דתי המספק להן לגיטימציה חברתית. כלומר, השלטון משתמש בנימוקים דתיים כדי להכשיר בעיני הציבור רפורמות שהוא מעוניין לבצע.
על פי ג'עפר, רק הכרה בקיומו של שיח דתי מגוון וחופשי, יכולה ליצור אג'נדה לאומית שונה, שבמסגרתה תפקידם של המוסדות הדתיים הוא ארגון היחסים בין התחום הדתי לבין המרחב הציבורי-פוליטי וסיוע לניהולם באופן לא אלים. ג'עפר קורא להבחנה בין "הדת" עצמה, שקשורה למרחב הציבורי ולפיכך גם לפוליטי, לבין "ענייני הדת" – כל מה שכולל פירושים וקריאות שונות של הדת, מוסדות דתיים, אנשי דת ושימוש בנימוקים דתיים כדי להצדיק פעולה פוליטית, חברתית או כלכלית. כל אלה הם נושאים הקשורים בדת, אבל אינם "הדת" בפני עצמה.
ג'עפר מציג את מלזיה כדוגמה למדינה שבה יש גיוון וחופש בשיח הדתי. על פי חלק מהמחקרים, העובדה שאין במדינה רק דרך מצומצמת אחת להיות דתי, השפיעה על כך שפעילות של דאעש לא התפשטה במדינה. במלזיה יש זרמים דתיים שונים ויש כביכול "תחרות" חופשית ביניהם – לאף אחד אין מונופול על הדת.
ברמה האזורית במזרח התיכון, מוסדות הדת הרשמיים נתקלים בבעיה נוספת: לא רק שעליהם להתנתק מהשלטון הפוליטי במדינתם, הם צריכים גם להימנע מלהיות מעורבים במאבקים האזוריים שניתן לחלק את הכוחות בהם לשלושה צירים הנאבקים זה בזה: ציר סעודיה-אמירויות (כולל מצרים), הציר התורכי-קטארי והציר האיראני. שלושת הצירים הללו מנהלים את מוסדות הדת שלהם במסגרת המאבקים ביניהם, מה שפוגע בלגיטימיות שלהם וגורם לסלידה מהדת, במיוחד בקרב צעירים שמחפשים מסגרות חדשות מפני שהם חושבים שהמוסדות הוותיקים פועלים רק על פי אינטרסים פוליטיים – וכך הם מהווים "טרף קל" לארגוני ג'יהאד קיצוניים.
בנקודה זו ג'עפר מרחיב את הדיון וטוען כי המאבק הבין־צירי אומנם אינו חדש, אבל לאחר שדינמיקה זו התקיימה בעולם הערבי בעשור האחרון, כעת ברור שהיא נכשלה ושיש למצוא דרך חדשה לניהול האינטרסים במרחב הערבי. הוא מציג נימוקים לכך שהמאבק בין הצירים אכן נכשל – שיטה זו ייצרה עד כה לפחות שלוש מלחמות אזרחים ועוד מתחים עדתיים רבים במדינות שונות; אף אחד מהצירים לא הצליח להכריע את המאבק לטובתו בשום מקום, והוא גם לא עתיד להצליח, מפני שמאזני הכוחות הבין־לאומיים אינם מאפשרים זאת; דינמיקת הצירים מחלישה כוחות אזוריים ודוחפת אותם להסכמי נורמליזציה עם הכיבוש הציוני. כמו כן, המאבקים בין הצירים הופכים את המזרח התיכון לזירת מאבקים בין־לאומית רוויה באינטרסים זרים של וושינגטון, מוסקבה ובייג'ין. אזרחי מדינות ערב משלמים את המחיר על כך בהרוגים ובפצועים, והמרוויחים העיקריים הם המשטרים העריצים – בכל מדינות האזור הנטייה למשטרים דיקטטוריים רק הלכה וגברה.
המאבקים באזור כיום נמצאים במצב של משחק סכום אפס. כמו כן, נראה כרגע בלתי אפשרי להגיע לשיתוף פעולה ולהקמת ארגון ביטחון קולקטיבי של כל העולם הערבי שכן כל מדינה מנסה רק להרוס את שכנותיה. למעלה מכך, בהקשר הדתי, ברגע שמדינה כלשהי עומדת בפני אתגר, היא פועלת באופן אוטומטי כדי לעורר קנאות דתית, שבטית או עדתית כדי לחזק את התמיכה בשלטון, ובכך נוצר מעגל אלימות. הרבה מהמחקרים מסיימים במסקנה שחייבים להקים גוף ביטחון קולקטיבי של העולם הערבי. נדמה כי ג'עפר מסכים עם כך באופן עקרוני, אך טוען שהדבר אינו ריאלי כעת מסיבות שונות.
דיון זה מוביל שוב לשאלה: האם מוסדות הדת הממשלתיים יכולים להשפיע על הקיצוניות האלימה בחברה שמושתת כולה על מיליטריזם? או לחלופין: האם מוסדות אלה תורמים בעצמם להסתה ולאלימות, ולו באופן עקיף?
כפי שהראה ג'עפר בהתחלה, קשה לנתק את מוסדות הדת מהשלטון הפוליטי. לפיכך, הוא טוען, לא תירשם הצלחה במניעת האלימות בלי דמוקרטיה. דמוקרטיה בפני עצמה אינה יכולה למנוע אלימות, אבל היא מספקת סביבה מתאימה לדון באסטרטגיות מניעת אלימות במישור האזרחי, ולא רק התמקדות במישור הצבאי כפי שקורה לרוב במשטרים עריצים. משטרים עריצים יכולים להילחם באלימות באמצעות נקיטת סנקציות ואיומים, אלא שאמצעים אלה הם סיבה מרכזית להקצנה אידיאולוגית. וכך, במשטר עריץ, ברגע שתשוחרר האחיזה הביטחונית הנוקשה, זו תהיה קרקע פורייה לקיצוניים לפעול. דוגמה לכך ניתן לראות במקרה של תוניסיה שלאחר משטר בן עלי בשנת 2010, כשהמשטר העריץ שם התמוטט, תוניסיה הייתה המדינה שסיפקה הכי הרבה לוחמים סלפים ג'יהאדים שלחמו בעיראק, בלוב ובמקומות נוספים.
בסיכומו של דבר, חוזר ג'עפר ומעלה שאלות: האם מוסדות הדת יכולים להיות עצמאיים לאור ההתמזגות של שלטון החוק והמדינה, כך שכל ניסיון לשינוי כולל סכנה של הפלת המשטר? האם אפשר לדבר על שיח דתי מגוון כשאין שיח ציבורי פוליטי מגוון? האם ניתן לקבל לגיטימיות דתית בלי להתרחק פוליטית משלושת הצירים? האם הם יכולים להילחם בהקצנה האלימה מבלי לחדש את השיח שלהם, ולהפוך אותו לכזה שמתנגד לעוולות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות שמזינות את אותה אלימות?
