לפני שבועיים התקיימו בחירות לנשיאות אלג'יריה, לאחר שהנשיא הקודם, עבד אל־עזיז בותפליקה, התפטר בחודש אפריל בעקבות הפגנות המוניות שקראו להחלפתו. בותפליקה, שסבל מבריאות לקויה אחרי אירוע מוחי שעבר בשנת 2013, סולק ממשרתו בלחץ ראשי הצבא, שבעיני רבים באלג'יריה הם השליטים האמיתיים במדינה. בעיני ראשי הצבא היו הבחירות לנשיאות צעד לסיום המשבר שבו שרויה אלג'יריה בחודשים האחרונים. הציבור, לעומת זאת, ראה בהן תרגיל של המשטר לנטרול המחאה הנמשכת, שמאז סילוקו של בותפליקה דורשת שינוי כללי של ה"שיטה" הפוליטית: סילוק הצבא מעמדת השפעה פוליטית, ועימו גם סילוק האליטה הפוליטית, המואשמת בשחיתות ובהתעלמות ממצוקות הציבור. מותו של הגנרל גאיד סאלאח, רמטכ"ל צבא אלג'יריה, השבוע סיבך עוד יותר את המצב הפוליטי במדינה.
ההודעה שבבחירות ניצח עבד אל־מג'יד תיבון, מי שכיהן בעבר בתפקיד ראש ממשלת אלג'יריה ונחשב מקורב לצבא, לא הרגיעה כלל את זעם הציבור. עם זאת, המחאה הציבורית מעורפלת בסיסמאותיה, נטולת מנהיגות, ומתקשה להציג תוכנית מגובשת לפתרון המשבר. סקירה זו תדון בהתפתחויות האחרונות באלג'יריה ובסיכויים למפנה משמעותי באופי המשטר שלה.
דור צעיר וזועם
מאז חודש פברואר מתקיימות באלג'יר הבירה הפגנות שבועיות, תחילה הן דרשו את סילוקו של בותפליקה, ואחר כך החלו לדרוש דרישה כללית יותר – לשנות את השיטה הפוליטית כולה. תנועת "חיראק", שצמחה מתוך הפגנות האלה, היא התפתחות מרתקת: התנועה חוצה מעמדות, מאחדת בתוכה קבוצות מגוונות, ומייצגת דור צעיר זועם ומתוסכל המבקש למצוא את מקומו בחיים הפוליטיים.
בתוך כך עולה מצד המפגינים קריאה מעניינת ל"השיב לאלג'יריה את עצמאותה", שנחטפה ממנה לטענתם, בידי "מַאפְיָה" שהם נלחמים נגדה. הטענה שאלג'יריה, שניהלה כידוע מלחמה קשה נגד צרפת בדרישה לעצמאותה, איננה עצמאית לדעת אלג'ירים רבים, מעידה על עוצמת ניכורו של הציבור. עצם קיומן של הפגנות המונים, מסודרות ונטולות אלימות, היא התפתחות מעניינית באלג'יריה, שההיסטוריה שלה רווית גלים של אלימות פוליטית שלא חוללו שינוי עמוק, ובעיני רבים היו עדות לכישלון (כך היה לאחר המהומות ב־1988, וכמובן אחרי ביטול הבחירות החופשיות לפרלמנט ב־1991).
חיראק רשמה הישג משמעותי בהצלחתה להביא לסיום שלטונו של בותפליקה, אולם לדעת רבים, מאז חודש אפריל היא מדשדשת במקום. קריאתה להחלפת "השיטה" מעידה על שאיפה לתמורה משמעותית במדינה, אך אף שדרישה זו מרשימה, אין מאחוריה תוכנית קוהרנטית להשגת מטרה זו. התנועה לא הצמיחה מנהיגות ברורה, והעילית הפוליטית הוותיקה נמנעה עד עתה מלהיכנס לעובי הקורה ולסייע בתיעול המחאה לפסים מעשיים יותר. קריאת המפגינים הנשמעת שוב ושוב ל"מדינה אזרחית ולא צבאית", מעידה על הלך רוחם. אולם לטענת מבקרים הסיסמה הזאת חלולה, חסרת מיקוד, ומאפשרת לצבא ולמערכת הביטחון לחזק את אחיזתם בחיים הפוליטיים.
עגבניות וביצים על מטה הבחירות
בחודשים האחרונים אכן גברה נוכחות הצבא בחיי המדינה, והיא גלויה הרבה יותר מבעבר. היקף המחאה הציבורית אילץ את מפקדי הצבא לנטוש את התפקיד שמילאו בעבר מאחורי הקלעים בחיים הפוליטיים. הרמטכ"ל, אחמד ע'איד סאלאח, דיבר על המחאה הציבורית בכמה נאומים פוליטיים פומביים, אך דחה כל אפשרות לדיאלוג אמיתי עם המפגינים. עמדה תקיפה זו משקפת את סירובם של ראשי הצבא לפתוח במשא ומתן עם המפגינים, או אפילו לשוחח על מתווה כללי לפתרון המשבר. בעיני סאלאח, הבחירות היו המוצא היחיד ליציאה מהמשבר. אולם, כאמור, הציבור דחה טענה זו. הבחירות לנשיאות היו בעיניהם מהלך חוקתי, אך לא אמצעי לכינון מנהיגות פוליטית שתהנה מלגיטימציה ציבורית רחבה. המפגינים ראו בבחירות "מלכודת" של המשטר, ולא הזדמנות אמיתית לשינוי דמוקרטי.
כמעט כל המפלגות הפוליטיות באלג'יריה, וגם ארגוני החברה האזרחית, קראו להחרים את הבחירות. הם דחו בבוז את הליך הבחירות כולו, וכינו אותו "תרגיל שקרי". בהפגנות השבועיות הצהירו המפגינים כי "לא תהיה הצבעה", וחמשת המועמדים לנשיאות התקשו להביא קהל לעצרות הבחירות שקיימו ונאלצו לבטלן. כרזות ועליהן תמונות המועמדים כוסו בשקיות אשפה ובשלטים שכינו אותם "מועמדי הבושה". מפגינים השליכו עגבניות וביצים על מטה הבחירות של אחד המועמדים, וביטאו שוב את סלידתם מהבחירות. המועמדים, כולם בעלי זיקה למשטר הקודם, שהחזיקו בעבר בתפקידים בשלטון, ניסו לשכנע את הציבור כי הבחירות הן החלופה היחידה לתוהו ובוהו, ברומזם לאלימות הפנימית שפגעה קשות בחברה האלג'ירית בשנות התשעים. הציבור ברובו דחה טענה זו, בעיקר מכיוון שההפגנות נגד המשטר היו נטולות אלימות. אם תבוא אלימות, גרסו רבים, היא תבוא מצד המשטר המסרב בכל תוקף לדון בשינוי פוליטי ונראה נחוש מתמיד לשמור על מעמדו.
המתיחות הפוליטית גאתה בימים שקדמו לפתיחת הקלפיות. הפגנות שנערכו לקראת הבחירות הסתיימו במעצרים, שנראו כאיתות מצד המשטר לקיים את הבחירות בכל מחיר. הרמטכ"ל סאלאח שב והצהיר כי מבחינתו הבחירות הביאו לגיבוש העם האלג'ירי סביב צבאו, והביע את ביטחונו שהבחירות יצליחו ויתרמו לבניית עתיד מבטיח.
על פי נתונים רשמיים עמד שיעור ההצבעה בבחירות על 40%. עדי ראייה דיווחו על נוכחות דלילה של מצביעים בקלפיות ביום הבחירות, וטענו שהנתון הזה, כמו ההצבעה כולה, היה מופרך ושקרי. עם זאת, בעיני המשטר היה הנתון הזה מספק כדי להעניק להצבעה לגיטימציה. מכל מקום, הבחירות לא שינו את עמדת המפגינים באלג'יריה, והם שבו ויצאו לרחובות גם ביום שישי האחרון. כאן עולה שוב שאלת עתידה הפוליטי של אלג'יריה. לפי שעה, קשה לראות מוצא מהסבך שבו המשטר מסרב לדון בשינוי פוליטי, ותנועת המחאה נמנעת מלהציג תוכנית ודרישות מפורטות. כניסתו של הנשיא הנבחר תיבון לארמון הנשיאות לא תביא, ככל הנראה, לשינוי משמעותי.
בשבועיים שחלפו מאז הבחירות המשיכו המפגינים לכפור בלגיטימיות של תיבון ודחו הצעות שהציע למלחמה בשחיתות. מותו של סאלאח תרם אף הוא לתסבוכת: לא ברור אם מחליפו יהיה מוכן בכלל לשקול מחוות נוספות כלפי הציבור, אפילו ברוח המדיניות של סאלאח. ספק אם הנשיא הנבחר יהיה מוכן להתעמת עם ראשי הצבא בעניין קידום רפורמות שיאיימו על מעמדם ועל השפעתם.
ונקודה אחרונה: מפגינים רבים מצרים על היעדר עניין בין־לאומי במחאתם ועל היעדר סולידריות עימם, בעוד שההפגנות בהונג קונג ובמקומות אחרים זוכות בתמיכת ממשלות מערביות. לטענתם, ממשלות המערב מבכרות את המשטר הדיקטטורי המוכר באלג'יריה על פני דינמיקה דמוקרטית שטרם התגבשה. הם צודקים, כדאי לשים לב אליהם.
