בעוד שכל העיניים נשואות לאוקראינה, אנג'לינה ג'ולי בחרה ללכת לתימן, לנסות להפנות את תשומת הלב לאסון ההומניטארי במדינה. יש לה סיבות טובות: רק בנובמבר האחרון העריך האו"ם שמספר הקורבנות מהמלחמה בתימן הגיע כמעט ל־400 אלף בני אדם, רובם מרעב וממחלות שניתנות למניעה; כ־260 אלף מהם ילדים מתחת לגיל 5. לא לחינם האו"ם מכנה את מה שמתרחש בתימן – האסון ההומניטארי הגדול בעולם, ולמרות זאת, רק מעט תשומת לב ניתנה לאסון זה בתקשורת הבין־לאומית והישראלית גם יחד.
למען ההגינות, יש לומר שלאחרונה דיווחו בתקשורת הישראלית לא מעט על המלחמה בתימן, במיוחד בעקבות ירי הטילים של המורדים החות'ים על איחוד האמירויות. כך למשל, בכאן חדשות הציע רועי קייס נרטיב מעניין על הגורמים למלחמה ולאסון ההומניטארי. על פי קייס – וגם באופן לא מפתיע על פי הפרשן הסעודי שקייס בחר להביא – המורדים החות'ים הם שליחים של איראן בתימן ותו לא; הם רק "לוחצים על ההדק" כשאיראן היא שמחזיקה את האקדח, והמלחמה היא למעשה בין הסעודים והאיראנים. קייס ציין את מספר הקורבנות המזעזע בתימן ואת הרעב ההמוני שממשיך להתפשט בה. בהמשך הוא מתאר את השאיפות לכאורה של החות'ים לכבוש לא רק את סעודיה אלא גם את ירדן ואפילו את ישראל בעוד שמדינות המפרץ "מנסות להרגיע את המצב באמצעים דיפלומטיים".
באופן קצת יותר מרחיק לכת הסביר צבי יחזקאלי שהמלחמה האכזרית בתימן נמשכת כבר 15 שנים (אף על פי שהיא החלה למעשה בסוף 2014), ושהחות'ים השתלטו על תימן בסיוע איראן משום שהם שיעים בעוד שרוב התימנים הם סונים, ושזו "אם כל המלחמות בעולם הערבי". יחזקאלי הזכיר את מספר הקורבנות העצום והבהיר שאיראן הפעילה בתימן את המודל הרגיל שלה ו"הקריסה" את המדינה. גם בקרב כאלו שאינם פרשנים לענייני ערבים בולט נרטיב דומה. כך למשל, כתב לאחרונה בן דרור ימיני כמה פעמים בידיעות אחרונות על "שליחי איראן בתימן, החות'ים", הזורעים "הרס וחורבן בתימן. המלחמה כבר גבתה את חייהם של 377,000 בני אדם, והסוף לא נראה".
הצופים והקוראים התמימים יתקשו ללמוד מהנרטיב הזה שהאחראית המרכזית למספר הקורבנות העצום בתימן היא למעשה סעודיה. בשלב מוקדם במלחמה, לאחר שהבינה סעודיה שלא תצליח להביס את החות'ים בלחימה, פנתה קואליציית המדינות בהובלתה לאסטרטגיה של הרעבה המונית על ידי הטלת מצור על נמל חודיידה, שדרכו נכנס רוב המזון וכלל מוצרי היבוא לתימן, וכן על ידי הפצצות חוזרות ונשנות על חוות חקלאיות ועל תשתיות אחרות לייצור מזון בתימן. אסטרטגיה מכוונת זו של הרעבה תועדה בדו"חות רבים של האו"ם, של ארגוני זכויות אדם ושל מומחים לתימן. הדו"ח המפורט ביותר בנושא זה פורסם בספטמבר האחרון על ידי אחד מארגוני זכויות האדם החשובים ביותר בתימן – "מוואטנה לזכויות אדם". הדו"ח מתעד את הדפוס העקבי של הפצצות הקואליציה הסעודית על התשתיות של ייצור מזון בתימן, והוא קובע כי דפוס זה "מלמד על כוונה להרוס לא רק את מקורות המזון עצמם… אלא כל אפשרות לעבד את האדמה בעתיד ללא הזרמת הון משמעותית לתיקון תשתיות החוות החקלאיות". הדו"ח מסכם כי "חברות בקואליציה, המובלת על ידי סעודיה ואיחוד האמירויות…, התכוונו להשתמש בהרעבה כשיטת לוחמה".
התוצאה הידועה מראש של אסטרטגיה זו הייתה מוות המוני בתימן מרעב וממחלות שניתנות למניעה. כבר בסוף 2016 החלו ארגוני זכויות אדם להעריך שבכל עשר דקות מת בתימן ילד מתחת לגיל 5, בעיקר כתוצאה מהמדיניות הסעודית. מאז עברו יותר מחמש שנים, ללא שינוי של ממש באסטרטגיה הסעודית במלחמה. למעשה ניתן להגדיר את מה שסעודיה עשתה בתימן בשנים האחרונות כג'נוסייד בעם התימני, אבל את זה יהיה קשה ללמוד מהתקשורת בישראל.
אין ספק שיש צדק רב בגינוי החות'ים. החות'ים משתמשים גם הם בהרעבה כנשק במלחמה ובאמצעים נפשעים רבים אחרים, כמו גיוס ילדים ללוחמה, הרג חפים מפשע, שתילת אלפי מוקשים ברחבי תימן ועוד. ועדיין, מבין העוסקים ברצינות במלחמה בתימן, איש לא יגרוס שהחות'ים הם אלו שגרמו את המוות ההמוני בתימן, בניגוד למה שמצטייר מהדיווחים הנ"ל. מעבר לכך, הצגת החות'ים כלא יותר משלוחה איראנית היא רחוקה מהמציאות. החות'ים היו ונשארו כוח עצמאי, אם כי הקשרים ביניהם לבין איראן והתמיכה האיראנית אכן גברו לאורך המלחמה וכתוצאה ממנה. הם פעלו בניגוד לעצת איראן כשהשתלטו על עיר הבירה צנעא בתחילת המלחמה, והצליחו להשתלט עליה לא בגלל התמיכה האיראנית אלא בגלל שיתוף הפעולה שלהם עם הנשיא המודח המנוח של תימן ויריבם בשנים שלפני כן – עלי עבדאללה סאלח. אומנם קשה לדעת בוודאות מה האיראנים ביקשו מהחות'ים לעשות ומה מידת ההשפעה הנוכחית של איראן על החות'ים, אולם ירי הטילים החות'י על סעודיה ועל איחוד האמירויות בא סביר להניח בתגובה למעשיהן במלחמה בתימן ולא בגלל דחיפה איראנית. זאת ועוד, ההצגה של המלחמה כאפיזודה נוספת במלחמת השיעים בסונים מעוותת במידה רבה גם היא את המציאות: האמונה השיעית הזיידית של החות'ים שונה במידה משמעותית מזו של האיראנים; החות'ים החלו את דרכם הצבאית בלחימה נגד הנשיא המנוח סאלח, שהיה שיעי-זיידי בעצמו; ואף שכל הצדדים במלחמה משתמשים בשיח הדתי-עדתי, המלחמה היא בעיקרה מלחמה על עוצמה, על שליטה ועל משאבים, ולא מלחמת דת.
בקצרה, למרבה הצער, יש סיכוי טוב יותר לצופים ולקוראים הישראלים ללמוד על המלחמה בתימן מדיווחיה של אנג'לינה ג'ולי מאשר מדיווחיה של התקשורת הישראלית, במיוחד במה שקשור לאסון ההומניטארי החריף במדינה ולמי שאחראי לו.
