במאמרו "היום שאחרי אזרוח מזרח ירושלים", מציב אביב טטרסקי את תופעת ההתאזרחות של התושבים הפלסטינים בירושלים המזרחית בתוך הקשר רחב יותר. לדבריו, התאזרחות המונית של הפלסטינים הירושלמים, הגם שהיא עדיין אפשרות רחוקה, לא תשנה את מציאות הכיבוש בירושלים שינוי של ממש. "גם תנועה נרחבת של התאזרחות, שכרגע אינה נראית באופק כלל, לא תבטיח שינוי מדיניות ושוויון אמיתי בירושלים. אזרחות, ואיתה גם זכות הבחירה לכנסת, הן תנאי הכרחי לכוח פוליטי, אך אינן תנאי מספיק" כותב טטרסקי. ההתאזרחות, לדבריו, היא מהלך אישי ולא קולקטיבי, ולכן אינה מאתגרת את השלטון הישראלי במזרח העיר או מאיימת עליו. הכובש יישאר כובש והנכבש יישאר נכבש, גם אם הנכבש יהפוך לאזרח.
אני מסכים עם רוב ההנחות של טטרסקי: התאזרחות המונית במזרח ירושלים היא אכן עדיין מציאות רחוקה, וישנם חסמים גבוהים – גם בקרב החברה הפלסטינית, ויותר מכך, אצל הפקידים הישראלים – בפני מהלך כזה. אני גם מסכים שמדובר במהלך אישי הפוגע בלכידות הפוליטית של הפלסטינים בעיר, ושבינתיים הציבור הישראלי אינו רואה בו מהלך מאיים במיוחד. עם זאת, אני חולק על הערכתו שמהלך המוני של התאזרחות לא ישנה דבר. אני מבקש לטעון שמעמד התושבות של 350,000 הפלסטינים בירושלים אינו עוד סעיף מאלפי סעיפי הבירוקרטיה של הכיבוש הישראלי – המעמד הזה הוא במידה רבה אבן הראשה של המבנה שהקימה ישראל בין ישראל לים מאז 1967, ותזוזה באבן הזאת יכולה לטלטל את המבנה כולו.
התושבות הירושלמית היא יצור משפטי היברידי ומשונה מאוד, שנולד כמעט במקרה כפתרון זמני במהלך סדרת הישיבות הדרמטית של ממשלת ישראל ביוני 1967 (כפי שהראה אמנון רמון בספרו תושבים לא אזרחים). הזמני נהפך לקבוע, והפלסטינים הירושלמים נעשו קבוצה פלסטינית יוצאת דופן במערך הכוחות שבין ישראל לפלסטינים.
במבט מלמעלה אפשר לראות בשלטון שבין הירדן לים מערך מורכב של הפרד ומשול. ישראל תפרה לכל קבוצה פלסטינית חליפת שליטה – את עזה הקפנו בחומה, את הפלסטינים בגדה הקפנו ברשות פלסטינית ובמחסומים, ואת הפלסטינים אזרחי ישראל אנחנו מנסים לחבק חיבוק דוב כדי להרחיקם מאחיהם בגדה ובעזה (עכשיו אפילו הליכוד מבקש את קולותיהם). לכל קבוצה הצענו סל של גזרים: פתיחת מעברי סחורות בעזה, היתרי עבודה בגדה והקמת תחנות משטרה במשולש. על המקלות שבסל אין צורך להרחיב.
אבל בין כל הקבוצות האלה קבוצה פלסטינית אחת אינה שייכת לשום קטגוריה, וישראל אינה יודעת מה היא רוצה ממנה – הפלסטינים בירושלים. מצד אחד, אנחנו, הישראלים, רוצים ירושלים מאוחדת, ובעשור האחרון השתרשה התפיסה שכדי לאחד את העיר יש להשקיע בחלקיה המזרחיים. וכך, הרשויות הישראליות משקיעות בישרליזציה של הפלסטינים בירושלים – בעידוד תוכנית הלימודים לבגרות בבתי הספר, בשיפור התשתיות ובחדירת הרגולציה למערכות השירותים במזרח העיר (כמו תחבורה, חינוך בריאות ועוד). אבל מהצד השני, שום מנהיג ישראלי, מימין או משמאל, לא באמת רוצה 350,000 אזרחים פלסטינים חדשים במדינת ישראל, ולכן הם נותרים במעמד ההיברידי־זמני של "תושבים".
התושבות הירושלמית ממלאת אפוא את תפקיד אבן הראשה, ומאפשרת לכל השחקנים, ישראלים ופלסטינים, לדמיין שמדובר במצב זמני. השמאלנים יכולים להמשיך לדבר ולחלום על חלוקת העיר והארץ ועל השבת גלגל ההיסטוריה לאחור, למצב "התקין" שלפני יוני 67'; הימנים יכולים להתהדר בבירתנו הנצחית והמאוחדת מתוך הדחקה מתמדת של העובדה שהיא הבירה היחידה בעולם ש־40% מתושביה (הילידים!) אינם אזרחי המדינה, והפלסטינים יכולים להמשיך ולראות באחיהם הירושלמים חלק מהגדה המערבית, למרות תשעת המטרים של חומת הבטון ומערכת חוקים שלמה המפרידה ביניהם.
התושבות נוחה לכולם, כי היא מאפשרת את קיומה של "ירושלים של שרדינגר", עיר שמתקיימים בה בעת ובעונה אחת סיפוח ואי־סיפוח. אבל כמו החתול, גם בירושלים הסופרפוזיציה תקרוס מיד כשנרים את המכסה. בכל פעם שפלסטיני ניגש ללשכת האוכלוסין בוואדי ג'וז כדי לבקש אזרחות הוא מרים קצת את המכסה. השאלה מה יתגלה מתחת למכסה היא אכן שאלה פתוחה. ייתכן, כפי שטוען טטרסקי, שמתחתיו ממתין כיבוש נוסף, מתוחכם יותר. אבל גם כאן אני מבקש להתווכח.
לדעתי, המבוססת על התבוננות קרובה במדיניות הישראלית בעיר ב־12 השנים האחרונות, אין לממשלת ישראל תוכנית לעתיד ירושלים. טטרסקי מזכיר את הניסיון של הממשלה לדחוק החוצה את הפלסטינים החיים מעבר לחומת ההפרדה. אבל בחינה מקרוב של הניסיון הזה מראה שלא היה מדובר בתוכנית מגובשת וסדורה, אלא ברעיון כללי ומגושם למדי שניסה לקדם השר זאב אלקין. הרעיון היה להקים רשות מוניציפאלית ישראלית חדשה לשכונות שמעבר לגדר, שם מתגוררים כשליש מהפלסטינים בעיר, כנראה כשלב ראשון בדרך להפרדתם מירושלים ודחיקתם לגדה. אולם גם אם התוכנית הזאת הייתה מבשילה, למרות המכשולים המשפטיים והפוליטיים העצומים שניצבו בפניה, לא ברור מה הייתה תוצאתה. כפי שהפלסטינים בירושלים והמתנחלים בגדה למדו ב־54 השנים האחרונות, המעמד המשפטי של השטח חשוב הרבה פחות מהמעמד האישי של האזרח החי עליו. במקרה הזה 120,000 הפלסטינים הירושלמים שמאחורי החומה היו נותרים תושבי מדינת ישראל. הדחף שלהם להתאזרח ולעבור לתוך הגדר כדי להגן על עצמם מפני המזימה הישראלית לנתק אותם מהעיר היה גובר, ואם כך לא ברור אם "במבחן התוצאה" הייתה התוכנית הזאת מובילה לדחיקת הפלסטינים מהעיר או להיפך.
ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שניסו ממשלות ישראל להנדס את הדמוגרפיה בעיר באמצעות צעדי מדיניות הן קיבלו את התוצאה ההפוכה. מדיניות "הטרנספר השקט", כפי שכינו אותה בצדק ארגוני זכויות אדם, שכללה שלילת תושבות, הריסת בתים, מניעת תשתיות ודיכוי פוליטי ואזרחי, היא טרגדיה אישית אדירה לכל פלסטיני שנאלץ להתמודד מולה, אבל בשורה התחתונה, בראיית המדיניות הישראלית, היא כישלון מוחלט. שיעור הפלסטינים בעיר עלה בהתמדה לאורך כל ששת עשורי הכיבוש מ־25% ב־1967 ל־40% כיום – למרות, ואולי בגלל, הצעדים האלה.
לכן, הדיון בתוכניות־על עתידיות של ישראל חשוב בעיני פחות מצמצום פער הזכויות בין הישראלים לפלסטינים. הפער הזה הוא מהות הכיבוש, ובכל פעם שפלסטיני מקבל אזרחות הוא מצטמצם במקצת.
ומה יקרה אחר כך, אחרי שמספיק פלסטינים יבקשו ויקבלו אזרחות ישראלית? באמת איני יודע. איש לא יודע מה מסתתר בקופסה של שרידנגר. בהשאלה נוספת ואחרונה מעולם הפיזיקה, התרחשות כזאת ניצבת מעבר לאופק האירועים, בתחום הסינגולרי. המציאות של מאות אלפי אזרחים ישראלים פלסטינים ירושלמים, שרגל אחת שלהם בחברה הישראלית והרגל אחרת בחברה הפלסטינית, היא שיבוש גדול כל כך גדול במערך השליטה הישראלי, שהוא הופך את התחזיות לבלתי אפשריות. סביר שמציאות כזאת תקדם אותנו לעבר מדינה אחת או לפדרציה מסוג כלשהו, אבל אי אפשר להתבונן מעבר לאופק האירועים, וכדי לדעת מה נכון ומוסרי גם לא צריך.
ניר חסון הוא עיתונאי, כתב לענייני ירושלים, ארכאולוגיה וסביבה בעיתון "הארץ", דוקטורנט במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית ותלמיד מחקר במכון טרומן.
