בהסכם השלום בין ישראל למצרים (מרס 1979) נקבע כי ייכונו יחסים נורמליים בין שתי המדינות בכל התחומים. אולם, למעשה, מצרי המקיים נורמליזציה מחוץ למסגרת המוסדית הרשמית של המדינה המצרית, נאלץ לעמוד מול הקולקטיב הלאומי המצרי, ובראש ובראשונה מול האינטלקטואלים והאליטה המשכילה. הללו דנים אותו להדרה ולבידוד, מאשימים אותו בבגידה, ביציאה מהקונצנזוס הלאומי ובכפירה, ולעיתים אף מתירים את דמו. ההתנגדות לנורמליזציה עם ישראל הפכה למעין דת. יתר על כן, עבור חלק נרחב מהאליטה המשכילה מדובר באמונה דתית של ממש, שחסידיה אורבים לכל מצרי או ערבי הסוטה ממנה.
דוגמה לכך הם האיגודים המקצועיים במצרים, ובהם איגודי העיתונאים, הרופאים והמהנדסים, המתנגדים לנורמליזציה ומסלקים משורותיהם חברים המעזים להפר את "הקונצנזוס". מדובר בעמדה פוליטית עוינת כלפי המדינה המצרית, עמדה העומדת בסתירה למדיניותה ולהתחייבויותיה של מצרים בהסכמים בין־לאומיים. בהיותם חלק מהחברה האזרחית המצרית, היה מצופה מהאיגודים המקצועיים לפעול למען חבריהם, לקידומם המקצועי ולפתרון בעיותיהם המקצועיות במקום לנקוט עמדה פוליטית הנוגדת את עמדת המדינה.
מדוע הפכה ההתנגדות לנורמליזציה לדת? ההסבר הוא שעמדה זו מקפלת בתוכה כמיהה עזה לחיסול מדינת ישראל. כאשר הקולקטיב הלאומי – על האליטות והמשכילים שבו – מחליט שלא יקיים נורמליזציה עם ישראל, החלופה המשתמעת מכך היא מלחמה. אלא שחלופה זו כבר אינה עומדת על הפרק, יתר על כן, היא סותרת את מדיניותה של מצרים. הציבור המצרי התנסה אף הוא במלחמות ונכווה מאסונותיהן.
ייתכן שהאליטות ממתינות לנס שיביא להיעלמותה של ישראל בקרב מכריע שיתחולל עם שובו צבא מוחמד, על פי הסיסמה "ח'ייבר ח'ייבר, הו יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב", וכמימוש המסורת הנבואית שלפיה יאמרו האבנים בקרב הזה: "הו מוסלמי, יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו". האליטות ממשיכות לחיות באשליה, להזין אותה ולשנן אותה בתקווה שתתגשם ביום מן הימים. תופעה זו חושפת הלכי מחשבה הכבולים בתפיסות מיתיות שאבד עליהן הכלח, ושאינם עולים בקנה אחד עם הקדמה ועם הציוויליזציה האנושית.
תמונת המציאות היא שהשלום הערבי-ישראלי נתון במשבר של ממש, ועלול להגיע עד כדי התפרצות מחודשת של סכסוכים ומלחמות. אני סבור כי המשבר נובע בשורשו מעליית כוחות קיצוניים באזור כולו, ובכלל זה במצרים ובישראל. אנו חיים בחברות אמוניות שהפונדמנטליזם הדתי – היהודי, הנוצרי והאסלאמי – שולט בהן. הכוחות הפונדמנטליסטיים אינם סובלניים ואינם שוחרי שלום. הם מוכנים להשתמש באלימות ובכוח ורואים בכך מאבק קיומי. הכוחות האלה הם המכשול החמור והבסיסי ביותר בדרך לשלום. לפיכך, האיום האמיתי על השלום ועל החברות שלנו איננו צבאי, אלא בראש ובראשונה, איום תרבותי.
להלן כמה צעדים העשויים לסייע לכינון יחסי דו־קיום וקבלה ההדדית בין תושבי אזורנו, לעצב דפוסי שלום חלופיים, למנוע סכסוכים ולסלק תופעות של קנאות דתית, לאומית ואתנית:
ראשית, מאבק בפונדמנטליזם הדתי במזרח התיכון על שלל גווניו. שנית, טיפוח חילוניות כחיסון מפני פונדמנטליזם דתי, מתוך הכרה בצורך בעליית זרם חילוני אמיתי, משפיע ואפקטיבי בחברות המזרח־תיכוניות. שלישית, שימוש במרחב הסייבר להשרשת החילוניות בחברות המזרח־תיכוניות.
לצד זאת, יש לנקוט פעולה משותפת למען עליית כוחות חברתיים שיתמכו בשלום ויקדמו אותו, ויתייצבו נגד כוחות הטרור והקיצוניות המטיפים למלחמה. חובה להדגיש את האינטרסים המשותפים שחולקים בני הדור הצעיר באזור, במקום הורשת שנאות וסכסוכים היסטוריים ישנים. יש לבנות תוכניות לימוד חדשות לבני הדור הצעיר במטרה לעצב, להטמיע ולהפיץ תפיסות של דו־קיום, קבלת האחר, הכרה בזכות לשונות, סובלנות דתית ותרבותית ודמוקרטיה.
ולבסוף, נדרשת הקמתה של קואליציה מזרח־תיכונית של כוחות חילוניים שתשים לה למטרה את המאבק בפונדמנטליזם הדתי, בקיצוניות ובטרור, ואת חיזוק השלום והחיים המשותפים.
ד"ר עבדאללה שלבי הוא מרצה למדעי החברה באוניברסיטת עין א־שמס בקהיר. מאמר זה מבוסס על הרצאה שנשא ביוני 2019 במרכז המחקרים אבן ח'לדון שבקהיר. תרגם ד"ר אופיר וינטר, עמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרצה בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב.
