הסרט "כשנשים מדברות" (When Women Speak), דוקומנטרי חדש חדש מגאנה, נחתם במשפט אחד שעולה על המסך: "כשנשים מדברות, זה על מאבק, על הקרבה, על אחווה נשית ועל חופש" (ניתן לצפות בסרט במלואו בלינק הזה). המשפט כולו, ובמיוחד גרסתו המקוצרת שהפכה לשם הסרט, ממצה את תפקיד הדיבור הן בהקשר הפוליטי והן בהקשר הקולנועי – השמעת קולה של קבוצה מוחלשת, מיעוט מבחינה רעיונית גם אם לא כמותית, המספרת את תולדות מאבקה לשוויון זכויות. המאבק מתחיל במקום האישי, אך מתעצם אל הזכות הקבוצתית להשתתף בשיח ובזירה הפוליטיים, החברתיים והכלכליים. כתוצר אחד של פרויקט אקדמי רחב יותר שכותרתו "ארכיון של אקטיביזם: מגדר והיסטוריה ציבורית בגאנה הפוסט־קולוניאלית"(An archive of activism: gender and public history in postcolonial Ghana), הסרט "כשנשים מדברות" מבטא תפיסה ארכיונית המשלבת "עדות" ו"תיעוד".
"קולנוע פוליטי" על פי דבריה של במאית הסרט אסייה טאמאקלו (Aseye Tamakloe) במהלך וובינר שכלל פאנל וקטעים מהסרט, הוא קולנוע שבא לעורר מודעות ולהחזיר למודעות, לחנך, לאתגר ולהעניק ייצוג היסטורי. כיצירה קולנועית דוקומנטרית הוא משכיל לעשות זאת, לדברי טאמאקלו, באמצעות ראיונות נרחבים עם הדמויות שהשתתפו במאבק ובסיוע קטעי ארכיון ועיצוב פסקול היוצרים המחשה, חיבור, קונקרטיזציה ומהימנות. הוא משלב פריסה רוחבית – שיקוף התנסויות וקולות שונים, עם פריסה אורכית, כרונולוגית – מהרקע למאבק אל הולדתו, שיאו ותוחלתו. למעשה, הפרויקט הארכיוני והסרט הם עוד נדבך במאבק. הם עצמם חלק בסיפור השואף לחבר בין עבר, הווה ועתיד, וכך להשאיר את המאבק בחיים, לבססו ולתגברו לקראת המשכו המתבקש.
הצפייה בסרטה של טאמאקלו מעלה בזיכרון מספר סרטים ישראליים שבחרו באסטרטגיה דומה – תיעוד היסטורי של התנגדות. אסוציאציה מיידית היא סרטו של יצחק חלוצי מ־2012 "שוברת קיר", שנוצר לזכרה של הפעילה הפוליטית, אשת האקדמיה והמשוררת ויקי שירן. ניתן לראות באופן עיצובו של הסרט "תת־אסטרטגיה" של גישת התיעוד ההיסטורי: סיפורה של שירן, שנפטרה בשנת 2004, משמש פריזמה לסיפור מאבקם המתמשך של יוצאי ארצות המזרח בממסד הישראלי – מהפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים ועד הקשת הדמוקרטית המזרחית בסוף שנות התשעים (כפי שהעידה שירן עצמה: "הייתי כמעט בכל התארגנות מזרחית שהייתה בעשרים השנים האחרונות"). לאסטרטגיה זו השלכות משתי הבחינות: מחד, דמותה הכריזמטית והדומיננטית של שירן נמצאת בלב הסרט; מאידך, הסרט פורס בנאמנות את דברי ימי המאבק, שחוזר ומתאחד עם סיפורה האישי של שירן, וחוזר ונפרד ממנו אל הסיפור הכללי. לחייה של שירן מחוץ למאבק ניתן מקום מצומצם, אולי לא רק מתוך רציונל קולנועי אלא כרציונל וכתמה של חייה.
הצפייה ב"נשים מדברות" מעלה בזיכרון מספר סרטים ישראליים שבחרו באסטרטגיה דומה – תיעוד היסטורי של התנגדות. אסוציאציה מיידית היא סרטו של יצחק חלוצי מ־2012 "שוברת קיר", שנוצר לזכרה של ויקי שירן
ההשוואה בין שני הסרטים מעלה נקודה מעניינת לגבי מאפייני סופו של המאבק או ליתר דיוק לגבי הנקודה שבה המאבק עומד עם סיום כל סרט. הסרט "כשנשים מדברות" מסתיים בתחושת הישג, פריצת דרך והתקדמות בהווה לעומת העבר, ולכן ההתייחסות לעתיד מתמקדת ביחסים הבין־דוריים המתוחים בין הפמיניסטיות הגנאיות הוותיקות לצעירות. לדעת המרואיינות בסרט, הצעירות אינן מכירות בכך שהן עומדות "על כתפי ענקיות", והן "חושבות שהן ממציאות את הגלגל". השוואה לסיום הסרט "שוברת קיר" מבהירה עד כמה מדובר בפריווילגיה של תחושת הצלחה… המאבק בגרסתם של אנשים ושל נשים כמו ויקי שירן, יוסי דהאן וסמי שלום שטרית היה ביסודו מאבק מזרחי-פמיניסטי-חברתי בעל משמעויות אוניברסליות, שעל פי המתואר בסרט ניגף לפני תנועת העבודה מצד אחד ולפני תנועת ש"ס מצד שני. "כל המלחמות שלי הן על שוויון ועל אנושיות", מצוטטת ויקי שירן בכתובית המסיימת גם כאן את הסרט; "כשאני נלחמת למען מזרחים, וערבים, ונשים זה לא בגלל שאני אישה מזרחית אלא בגלל שזה לא צודק. אני נלחמת למען צדק". אלה שהלכו בדרך זו שילמו מחיר אישי, לעיתים כבד, כך שבסיום הסרט מותה של ויקי הופך לדימוי של גורל המאבק כולו.
מחיר אישי וחברתי כבד הכולל בין היתר גלות מרצון הוא ציר מרכזי גם בסרטו של ערן טורבינר מ־2003 "מצפן: ישראלים אנטי־ציונים". שם הסרט מגדיר מראש את אופיו כתיעוד סיפורה של תנועת התנגדות שפעלה לקדם סוציאליזם מהפכני אוניברסלי, אנטיתזה לזרם המרכזי של האידאולוגיה הישראלית. גם כאן הסרט פורס את דברי ימיה של התנועה מראשית שנות השישים ועד היום כסיפור של התעוררות – התגבשות – התרחבות – יציאה החוצה – פילוג – התפרקות – ודעיכה. חברי הקבוצה סבלו מאיומים ומהתנכלויות, וחלק ממנהיגיה עזבו את ישראל עוד במהלך שנות השישים, אך המשיכו להקדיש את חייהם למאבק למען ישראל אחרת, שמרכיב מרכזי בו ובה הוא שותפות יהודית-פלסטינית.
בניגוד לתפיסה הפמיניסטית מ"כשנשים מדברות", ובדומה באופן חלקי למאבק ב"שוברת קיר", התפיסה השמאלית המהפכנית של "מצפן" נשארה באותו מקום לא־פופולרי, למעשה לא־לגיטימי, בשיח הישראלי. ניכר בעיצוב הסרט שהוא חותר להביא את סיפורה של התנועה ואת סיפוריהם האישיים של חבריה לצד ניתוח של הרעיון עצמו והחזרתו לשיח. היות שהמרואיינים הם כבר אנשים מבוגרים, בעלי ניסיון חיים עשיר, רטרוספקטיבה ארוכת טווח וידע רב, הסרט מציע ניתוח מושכל לאחור. הטענה המשתמעת מסיומו היא שגם כשתנועת התנגדות ספציפית מתפוגגת, הרעיונות והזהות הפוליטיים האלטרנטיביים שפותחו במסגרתה הם כבר חלק אינטגרלי מהחיים האישיים והחברתיים שבהם היא נכחה, ולא ניתן להתעלם מהם.
ומה עם קצת אופטימיות…? האם אין סרט ישראלי שמספר על התנגדות שהצליחה? ובכן, יש. המתעניינים מוזמנים לצפות בדוגמה אחת – סרטה של הדס איילון מ־2019 "הדווקאים". הסרט נפתח באמירה "אנחנו האחרונים לדור אחר לגמרי", ומסתיים בזוג עומד על מרפסת, בגלוי, לאור יום, וצופה במצעד. הזוג הוא שני גברים, המצעד הוא מצעד הגאווה, והסרט הוא סיפור "היציאה מהארון" של ההוויה ההומוסקסואלית בחברה הישראלית. גם כאן הסרט מקפיד להשתתף במאבק עצמו בהצביעו על כך שהוא תם אך לא נשלם – אם מבחינת השלכות המחיר ששולם בדרך, אם מבחינת תתי־המאבקים שעדיין קיימים כחלק מהמאבק הגדול להכרה וללגיטימציה, ואם מבחינת הוויכוח על אופי המאבק ועל אופי הזהות האלטרנטיבית שהוא חותר לקדם. בכך גם סרט זה מדגים כיצד סגנון תיעודי שנתפס כמרוחק מההווה מעצם טבעו – תיעוד היסטורי – הוא בעל משקל ותפקיד אקטואליים בהחלט.
זהו מאמר ראשון בסדרת מאמרים שידונו בגישות שונות לקולנוע פוליטי, כפי שניתן ללמוד מסרטים הנוצרים באפריקה, במזרח התיכון ובישראל.
