"מתבשלת מהפכה המשתלטת על אפריקה בסערה!" הוא משפט פתיחה שנשמע אולי… מאיים? אולי צפוי? כן, מהפכה, אנחנו יודעים – אפריקה. יבשת שבולטות בה מהפכות, הפיכות, מלחמות אזרחים. בוודאי לכך הכוונה. אבל לא! המהפכה היא מהפכה של שמחה, שסיסמתה fun fierce and frivolous (בתרגום חופשי: כיפית, נועזת ושטותית…) וכותרתה "אפרובאבלגאם"(Afrobubblegum) . את השם טבעה במאית הקולנוע הקנייתית וואנורי קאהיו (Wanuri Kahiu), שמרחיבה בהרצאת טד: "מדובר בקידום של אומנות לשם אומנות. קידום של אומנות שאינה מוּנעת ממדיניות או מאג'נדה ואינה מבוססת על חינוך, אלא רק למען הדמיון".
מבט אחד בלבושה של קאהיו ובעיצוב הסובב אותה מבהיר מהו אותו "אפרו-מסטיק". אולם כמובן, בהיותה יוצרת קולנוע (או "מספרת סיפורים" "storyteller", כפי שהיא נוהגת להציג את עצמה), ניתן להבין באופן המדויק ביותר את המונח שהיא טבעה לאחר היכרות עם סרטה "רפיקי" (Rafiki, 2018 – משמעות המילה "רפיקי" בסוואהילית: "חבר-ה"). "רפיקי" איננו קומדיה, כי "אפרובאבלגאם" אינו קשור בהכרח לז'אנר, ואינו תלוי סיפור. כאן למשל זהו סיפור אהבה בין שתי נערות, קֶנה וזיקי, שמוביל אותן לקונפליקט קשה עם סביבתן, עם עצמן וזו עם זו. אולם הסיפור המאתגר רווי בתיאבון עצום לחיים, לאהבה ולהגשמה עצמית; מתאר יחסים מלאי חום והומור, וארוז בעטיפה מלבבת של יופי, צבע וקצב.
קשה לומר שקאהיו בחרה סיפור מנותק ממדיניות או מאג'נדה בהתחשב בטאבו על הומוסקסואליות הקיים בקניה הן מבחינה נורמטיבית והן מבחינה חוקית. הייחוד הוא בגישתה הנותנת מקום לדמיון, קוראת למעוף ולשחרור, ומפנה את המבט לפוטנציאל היופי הטמון בנו, בני האדם, וטמון באפריקה, היבשת שצעירים בה דוחפים עכשיו למהפכה של שמחה. זו אינה תפיסה אנטי-פוליטית אלא קריאה לפוליטיקה אחרת: "לעשות כיף [לעשות חיים?] זה פוליטי", טוענת וואנורי קאהיו, "העלו בדמיונכם דימויים של אפריקנים שהם מלאי חיים ואהבה, מצליחים ומשגשגים, שחייהם יפים וחיוניים. מה נחשוב אז על עצמנו? האם נחשוב שאולי אנחנו ראויים ליותר אושר? האם נחשוב על האנושיות המשותפת לנו כעל שמחה משותפת? אני חושבת על הדברים האלה כשאני יוצרת".
השאיפה הפוליטית הגלומה כאן היא לאפריקה שמעצבת לעצמה פנים אחרות, שמסירה גבולות ויוצרת שיתופי פעולה באמצעות אומנות על כל ביטוייה. באופן מעניין, דווקא הרצון החדשני לשבור מחיצות מחבר את הצעירים הללו למה שהיה לפניהם: ראשית, הם חוזרים לתפיסה פאן-אפריקנית שעולה ונסוגה לסירוגין בשיח הפנים-אפריקני מאז סיום הקולוניאליזם והמעבר לעצמאות מסוף שנות החמישים ואילך; שנית, מבחינה עיצובית-אומנותית הם מהדהדים תנועות שקדמו להם, כפי שאפשר להתרשם למשל מהדמיון בין פריים מ"רפיקי" (העליונה) ליצירתו של ג'רלד וויליאמס "פורטרט Y" (התחתונה). לא רק המראה דומה – בסוג הצבעוניות ובקומפוזיציה, אלא גם במניע האומנותי שמאחוריו: הפעלת דמיון על ייצוג דמות.
ג'רלד וויליאמס היה חלק מקולקטיב "אפריקוברה" (AfriCOBRA – African Commune of Bad Relevant Artists), שהקימה קבוצת אומנים אפריקנים-אמריקנים מתחומים שונים בדרום שיקגו בסוף שנות השישים. "גישתם מצאה ביטוי בשפה ויזואלית מלהיבה", קטלוג התערוכהIn the Black Fantastic (גלריית הייוורד, לונדון, 2022) מתאר, ובהמשך ברברה ג'ונס-הוגו מצוטטת בו: "הציורים הכילו 'צבעים בוהקים וחיוניים, צבעי גזוז מזמר של תפוז, תות, דובדבן, לימון, ליים וענבים. צבעים טהורים וחיוניים של השמש והטבע'". ג'ונס-הוגו ממציאה את הדימוי "גזוז מזמר" באותו הקשר שבו קאהיו המציאה את "אפרובאבלגאם" – כדי לתאר סגנון אומנותי שמתאפיין בהתפרצות צבעונית וקצבית מתוך אג'נדה שאינה רק אומנותית אלא גם פוליטית בדרכה. כך מתקבלת אפרובאבלגאם כתנועה אומנותית חוצת מדיה, לאום, מקום וזמן, שממציאה את עצמה מחדש תוך שהיא חוגגת את מה שתמיד הייתה. "מהפכת השמחה" היא לב המסר, וההתמקמות במרחב הביטוי האפריקני היא מעטפתו, כאומרים: את הדימוי העצמי הזה איננו ממציאים יש מאין; אם רק נוכל להיות מי שאנחנו, זה מה שהיינו ומה שנהיה.
ג'ונס-הוגו ממציאה את הדימוי "גזוז מזמר" באותו הקשר שבו קאהיו המציאה את "אפרובאבלגאם" – כדי לתאר סגנון אומנותי שמתאפיין בהתפרצות צבעונית וקצבית מתוך אג'נדה שאינה רק אומנותית אלא גם פוליטית בדרכה
האם יש דוגמאות לגישה דומה גם בקולנוע המקומי שלנו? האם ניתן למצוא גם בו נישות של "קולנוע שמח"? ושוב, לאו דווקא קומדיות, שבוודאי קיימות בקולנוע הישראלי, אלא קולנוע רווי חיוניות, צבעוניות וקצב הקשורים בטבורם לאמירה פוליטית-אוונגרדית – זוגיות ספציפית מאוד של צורה ותוכן. דוגמה אחת העולה במחשבה היא יצירתו של איתן פוקס, ובמיוחד "תמיד אותו חלום", סדרת טלוויזיה שגם בה עטיפה של חיוניות מתפרצת, צבעונית ומתנגנת, המוענקת לדרמה על קושי ועל אובדן. גם כאן ההקשר הוא התמודדות על זהות הומוסקסואלית, ולא במקרה. אם נחליף את המילה "אפריקנים" מהציטוט של וואנורי קאהיו לעיל ב"הומוסקסואלים" או ב"להט"ב" נקבל תשובה מיידית למניע האפשרי שמאחורי אותו חיבור: "העלו בדמיונכם דימויים של להט"ב שהם מלאי חיים ואהבה, מצליחים ומשגשגים, שחייהם יפים וחיוניים. מה נחשוב אז על עצמנו? האם נחשוב שאולי אנחנו ראויים ליותר אושר? האם נחשוב על האנושיות המשותפת לנו כעל שמחה משותפת?" (ומעניין להשוות ליצירתו של עמוס גוטמן, שהקדים את איתן פוקס בשני עשורים, ביצירה אסתטית להפליא אך לא שמחה בעליל).
דוגמה מתבקשת אף יותר היא מהקולנוע הפלסטיני, אך עם מורכּבוּת נוספת, כפי שאפשר להתרשם מסרטה של מהא חאג' "עניינים אישיים" (2016). דיברנו על דינמיות וצבעוניות? הדמויות בסרטה של חאג' הן בני ובנות משפחה אחת, אשר תקועות כולן בעולם מונוכרומטי, ויהיה זה בנצרת, ברמאללה או בשוודיה. במקום להנכיח חיוניוּת, חאג' מנכיחה את השאיפה ואת הזכות לחיוניוּת, ל"עניינים אישיים", לרצון להיחלץ מתפקיד "האם", "המוסכניק" או "הפלסטינים". על הדמויות "להרוויח" כביכול את הזכות הזו באמצעות התהליך שהן עוברות לאורך הסרט, ולכן רק בסיומו פורצים אליו התנועה, הצבע והקסם בסיקוונס של ריקוד טנגו בגוון אדום לצד שיט בסירה הטבול כולו בכחול. בשונה מהבמאי הפלסטיני המוכר אליה סולימאן, שסרטיו מצטיינים בדמיון ובאסתטיקה אולם ספוגים במלנכוליה ובתחושת חידלון, עבור חאג' "אחד המסרים המרכזיים של הסרט הוא 'בחר בחיים'. ג'ורג' (דמות בסרט) בסיום הסרט בוחר ללכת אל תוך הים (מטפורה לחיים). הוא בוחר בחיים שהוא רוצה ולא באלה שנבחרו עבורו" (מהא חאג', ריאיון). הזכות לחיות כרצונך היא הזכות לרקוד, הזכות לשוט, הזכות ללכת לים. הזכות לשמוח.
זהו מאמר שני בסדרת מאמרים שידונו בגישות שונות לקולנוע פוליטי, כפי שניתן ללמוד מסרטים הנוצרים באפריקה, במזרח התיכון ובישראל. למאמר הראשון הקישו כאן
