במאמר שהתפרסם באוקטובר 2019 במדור התרבות של היומון הערבי אל־קודס אל־ערבי, סוקר הכותב והחוקר הסורי מוחמד תורכי א־רביעו את הספר "רוחות של שינוי במזרח התיכון וצפון אפריקה" בעריכתם של בהרוז ת'אבת וסירוס רוחאני. הספר, שהתפרסם השנה, בנוי כאסופת מאמרים של חוקרים שונים ועוסק באירועים הדרמטיים שחלו באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה החל במהפכה האיראנית ב־1979 ועד האביב הערבי.
לדברי א־רביעו, ספר זה הוא חלק ממגמה של כמה מחקרים שהתפרסמו בשנתיים האחרונות בנושא האביב הערבי שמנסים להבין את הסיבות לכך שהפעילים שהניעו אותו כשלו לעיתים בניהול התנועות שהקימו, ושהמהפכות הביאו לתוצאות שונות מאוד משהתכוונו הוגיהן. א־רביעו מצטט כמה מחקרים כאלו שבהם החוקרים טוענים כי המהפכנים הצליחו אומנם להניע את הציבור ולהפוך אותו לחלק מרכזי מהמשוואה הפוליטית, אך כשלו בניהול "היום שאחרי": הם לא הצליחו להשתלב במערכת הפוליטית, להציג חזון ברור או לתכנן את חיי היום-יום לאחר נפילת המשטר.
הסוציולוג האיראני אסף ביאת טוען כי למרות הכישלונות של מהפכות האביב הערבי, הן עדיין טומנות בחובן תקווה לשינוי בטווח הרחוק. ביאת מתייחס למושג "המהפכה הארוכה" שטבע התאורטיקן המרקסיסטי ריימונד ויליאמס, וטוען כי מהפכה צריכה להיות תהליך מתמשך ומקיף, שאינו מוגבל לזירה הפוליטית, אלא משפיע על תחומי התרבות והחברה. אם מובילי המהפכות ישכילו להבין זאת ולכלכל את צעדיהם בהתאם, התהליך המהפכני עשוי להצליח למרות הכישלונות שנחל בתחילתו. ניכר כי א־רביעו מסכים עם רעיון זה, ומכאן נובע העניין שלו בספר "רוחות של שינוי במזרח התיכון וצפון אפריקה". לדבריו, ספר זה נבדל משאר המחקרים בתחום בכך שהוא אינו מסתפק בהצגת הכישלונות, אלא מנסה לספק למהפכני האביב הערבי המלצות כיצד יש לפעול כעת; כמו כן, הספר מציג השקפות חדשות על המדינה, על יחסים בין־לאומיים ועל כלכלה, שניתן יהיה להטמיע בפעילות המהפכנית.
א־רביעו מביע ביקורת מסוימת על הספר בציינו כי ההקדמה והפרקים הראשונים אינם משקפים את הרציונל שלו, כך שהקוראים עשויים לחוש בלבול לגבי מטרת הספר או לתהות מה הוא מחדש. אולם בפרקים הבאים, האג'נדה של הספר מתבהרת, וניתן לראות כי הוא נועד להציג נקודות מבט חדשות לגבי תחומים שונים, לאתר את האתגרים ואת ההזדמנויות שהם מציבים בפני המאמץ המהפכני ולהציע עקרונות להתמודדות עימם.
א־רביעו מציין במיוחד שני פרקים מתוך הספר. הראשון הוא הפרק שכתב החוקר בהרוז ת'אבת על החינוך במזרח התיכון. בהרוז ת'אבת סבור כי מערכת החינוך היא אחד הכלים העיקריים של השלטונות האוטוריטאריים במזרח התיכון להכתבת נורמות וערכים, ובפרט ערכים של ציות לסמכות ושל מילוי חובות. לטענתו, ההוראה בבתי הספר ובאוניברסיטאות במזרח התיכון ובצפון אפריקה מבוססת על שיטות בעלות אופי מסורתי וסמכותני, והן מעמידות במרכז את דמות המורה כמקור הידע היחיד ומתמקדות בעיקר בשינון החומר ובלימודו בעל־פה. שיטות אלה, הנוטעות בתלמידים רוח של ציות ושל נאמנות, משמשות את המשטרים לביצור כוחם הפוליטי. בהרוז ת'אבת מציין עוד כי מדעי החברה מעוררים חשד והסתייגויות הן בקרב פונדמנטליסטים החוששים מכניסת רעיונות מערביים של חילונות והן בקרב המשטרים החוששים מקידום רעיונות של דמוקרטיה ושל חופש ביטוי. לכן, המצב של מדעי החברה באוניברסיטאות המזרח התיכון וצפון אפריקה הוא בכי רע.
ברמה הפרקטית, אומר א־רביעו, בהרוז ת'אבת סבור כי מנהיגי ההתקוממויות במזרח התיכון חייבים לערוך רפורמות בשלושה תחומי לימוד לפחות: מיומנויות פתרון בעיות, מיומנויות תקשורת ודיון ומיומנויות שפה, בפרט השפה האנגלית. ת'אבת מדגיש כי רמת ידיעת האנגלית בקרב התלמידים איננה מספקת, וכי רמה גבוהה של אנגלית היא חיונית להשתלבות בתחומים כמו המסחר העולמי וחילופים גלובליים של מידע וטכנולוגיה.
הפרק השני שבו עוסק א־רביעו בסקירה שלו הוא הפרק על גלובליזציה והמזרח התיכון מאת החוקרת שהרזאד ת'אבת. שהרזאד ת'אבת מציגה נתונים שלפיהם שיעורי היצוא התעשייתי במדינות המזרח התיכון נמוכים מאוד, וחלקן של מדינות ערב במסחר העולמי צנח מ־38% בשנות השמונים לכ־4% בשנים האחרונות. פרשנים רבים, וביניהם שהרזאד ת'אבת, סבורים כי כדי להבטיח רווחה כלכלית במזרח התיכון, אין למדינות האזור מנוס מלגלות פתיחות גדולה יותר לעולם, הן מבחינה כלכלית והן מבחינות אחרות. אולם שהרזאד ת'אבת מסבירה כי אל מול הצורך הברור בהשתלבות בקהילה הגלובלית, רווחות במזרח התיכון תפיסות המתייחסות לגלובליזציה בחשדנות עמוקה ומתנגדות להתערות בכלכלה הגלובלית. טיעוניהם של המתנגדים נחלקים לשניים: ישנם החוששים כי הגלובליזציה תביא עימה הומוגניות ותפגע במגוון התרבותי והזהותי המאפיין את האזור; אחרים טוענים כי הגלובליזציה, המאופיינת בחומרנות ובחוסר צדק, מנוגדת במהותה לערכים המוסריים והדתיים הנהוגים במזרח התיכון.
א־רביעו ממשיך ומפרט את תגובתה של שהרזאד ת'אבת לטענה האחרונה. ת'אבת יוצאת נגד הרעיון ששגשוג חומרי מנוגד באופן מהותי לערכי המוסר, ומביאה את האסלאם כדוגמה לגורם ששילב בתוכו התפתחות מוסרית וכלכלית. לדבריה, לצד ההתפתחות הרוחנית שהוא הביא עימו, האסלאם במאות הראשונות לקיומו היה גם מנוע חזק לצמיחה כלכלית. א־רביעו מסכם את הטיעון של שהרזאד ת'אבת במילים: "המאות הראשונות [של האסלאם] מדגימות בבירור, כי כוחות רוחניים וחומריים יכולים להשלים זה את זה כשהם פועלים למען קידום האנושות".
