במלחמה בין ישראל לפלסטינים עד כה, שיחקו מדינות ערב, באופן פרדוקסלי, תפקיד מינורי יחסית. למרות הקשר ההיסטורי והזהותי העמוק בין מדינות ערב לפלסטינים, נראה שבפועל, מדינות ערב עומדות מנגד, ואינן מפעילות לחצים של ממש על ישראל. על אף שישנם קולות בשיח הישראלי שמזהירים את ישראל מפגיעה באינטרסים שלה אל מול מדינות ערב בעקבות פעולותיה במלחמה – למשל הנורמליזציה עם ערב הסעודית או ערעור הסכמי השלום עם מצרים או עם ירדן – קשה להכחיש שמדינות אלו אינן משחקות תפקיד פעיל של ממש במאורעות.
גם אם מדינות ערב מתנהגות כאילו המלחמה של ישראל איננה נוגעת להם, הדבר עדיין איננו בהכרח נכון. כך מדגישים שורה של כותבים באתר העיתון הערבי המיינסטרימי אל־ערבי אל־ג'דיד, שבסיסו בקטר ובלונדון.
לכל שלושת הכותבים הנסקרים כאן יש פרספקטיבה משותפת הן היסטורית והן לגבי העתיד. לדעתם, מדינות ערב איבדו את הפרספקטיבה הכלל־ערבית, והן פועלות כל אחת לעצמה; אלא שעובדה זו הופכת אותן לפגיעות באופן מתמיד בפני כוחות אחרים שמבקשים להשיג לעצמם הגמוניה אזורית – בייחוד ישראל והמערב, אבל גם איראן. הכרוניקה שמספרת איך הגענו עד לכאן אם כן היא גם אזהרה מפני העתיד – עתיד שבו ישראל מנצחת את המלחמה, וכך מכפיפה את מדינות ערב לאינטרסים שלה באופן מוחלט.
כך למשל סבור האקדמאי המצרי הבכיר חסאן נאפעה במאמר שלו באתר. נאפעה מדגים את העמדה שלו על ידי חזרה לאחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של האזור מכל פרספקטיבה שהיא – מלחמת יום כיפור. נאפעה מזכיר את הרקע למלחמה מן הצד המצרי – סאדאת עלה לשלטון בשנת 1970 עם מותו של גמאל עבד א־נאצר – חודש לאחר שקודמו הסכים לסיים את מלחמת ההתשה עם ישראל. עובדה זו העניקה לו לגיטימציה רחבה יחסית דווקא לחתימה על הסכם שלום.
במלחמה השתתפו לא רק מצרים וסוריה אלא גם יחידות ממדינות ערביות רבות. מדינות המפרץ השתתפו במאמץ המלחמתי בפן הכלכלי – הן פתחו בחרם הנפט הערבי כנגד בעלות בריתה של ישראל
נאפעה: עלייתה ונפילתה של ברית מדינות ערב
למרות זאת, הבין סאדאת שהוא לא יצליח לחתום על הסכם, למרות המוכנות שלו לוויתורים נרחבים, וגם לא לחדש את מלחמת ההתשה – מה שאילץ אותו לפתוח במלחמה בתיאום עם נשיא סוריה חאפז אל־אסד. כידוע, בדומה למתקפת ה־7.10 חמישים שנה מאוחר יותר, תפס סאדאת את ישראל לא־מוכנה, ואף היה מביס אותה אילולא האמריקאים, שהחישו לישראל סיוע צבאי ללא הגבלה, מה שאפשר לישראל להפוך את היוצרות לקראת סוף המלחמה.
למרות זאת, הניצחון הראשוני של צבאות ערב היה מספיק כדי למחוק את הבושה של התבוסה במלחמת 1967. הצלחה זו, על אף שהייתה מוגבלת, הביאה להתייחסות חסרת תקדים של מדינות ערב לרעיון של שיתוף פעולה פוליטי ערבי. במלחמה עצמה, השתתפו לא רק מצרים וסוריה אלא גם יחידות ממדינות ערביות רבות – גם אם באופן סמלי. מדינות המפרץ מצידן השתתפו במאמץ המלחמתי בפן הכלכלי – הן פתחו בחרם הנפט הערבי כנגד בעלות בריתה של ישראל. לכאורה, היה ניתן לראות פרויקט פוליטי ערבי אנטי־קולוניאלי.
אבל בדיעבד, הרגע חלף מבלי שמדינות ערב ניצלו אותו לגיבוש פרויקט שכזה. הדבר היה קשור במידה רבה לכוונותיו של סאדאת עצמו. סאדאת, כך התברר, ראה במלחמת 1973 "מלחמת הנעה, לא מלחמת שחרור" – רוצה לומר, הוא ביקש להשתמש במלחמה כדי לשבור את התקיעות המדינית של מצרים אל מול ישראל. סאדאת התכוון מראש שמלחמת 1973 תהיה המלחמה האחרונה – ואכן כידוע, הוא ביקר בירושלים, וב־1979 כבר חתם על הסכם שלום עם ישראל.
ההסכם הוציא את מצרים ממאזן הכוח הצבאי שבין מדינות ערב לישראל, וכך הביא להתפוררות האיטית של הציר הערבי על פני השנים הבאות.
בדיעבד, הטרים הסכם זה שורה של אירועים קטסטרופליים עבור מדינות ערב – מלחמת עיראק-איראן ובהמשך חתימה של מספר מדינות ערביות נוספות על הסכמי שלום עם ישראל, מבלי שהתנו זאת בהקמת מדינה פלסטינית. אירועים אלו, לדעת נאפעה, הכינו את הקרקע לאירועים המתרחשים כיום.
מפנים עורף לסוגיה הפלסטינית
נתניהו, נאפעה מזכיר לנו, נאם באו"ם והציג מפה של ישראל שכוללת בגבולותיה את הגדה המערבית ואת עזה. ממשלתו הקיצונית מכוונת לחסל סופית את הסוגיה הפלסטינית – ואחת העובדות שמסייעות ביותר לתוכנית זו היא שהסכמי הנורמליזציה מתרחשים למרות ההתעלמות של ישראל מן הסוגיה הפלסטינית. ממשלות ארה"ב תמכו בכך בפועל כבר לפני המלחמה – כולל ממשל ביידן, שהתאמץ להרחיב את היקפם של הסכמי אברהם ולכלול בהם גם את סעודיה.
לפי נאפעה, המשמעות הסופית של תהליך זה היא שישראל לא רק תחסל את הסוגיה הפלסטינית, אלא גם תהפוך להגמונית בכל המרחב של המזרח התיכון. האופציה היחידה שעמדה בפני ההתנגדות הפלסטינית אל מול אפשרות זו הייתה להחזיר את הסוגיה הפלסטינית לאג'נדה של מדינות ערב והקהילה הבין־לאומית בכל מחיר – והתוצאה הייתה מתקפת ה־7.10.
נאפעה מטעים שקשה לחשוב שמישהו ממתכנני המתקפה סבר שחמאס יכולה באמת להביס את ישראל – פער המשאבים היה ברור ומוחץ. תחת זאת, סביר להניח שהכוונה של ההתנגדות הייתה לשבות כמה שיותר שבויים – אזרחים וחיילים – כדי להחליף אותם בכמה שיותר אסירים פלסטינים. בפועל, נראה שמתקפת הפתע וההטעיה הצליחו הרבה מעבר למצופה.
בעקבות זאת, היה ברור שהתגובה של ממשלת ישראל תהיה חסרת כל פרופורציה, אך למרות זאת, היה ברור שישראל תנצל את התגובה כהזדמנות ליישום מטרותיה הפוליטיות ול"סגירת חשבונות" עם ציר ההתנגדות. נראה שזה מה שהדריך את ממשלת ישראל כשהיא הרחיבה את החזית שלה לא רק אל מול חמאס אלא גם אל מול חזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן, המליציות בעיראק ואף כנגד איראן בעצמה – מעבר למלחמת החורמה שהיא מנהלת כנגד העזתים.
המאבק של נתניהו מול איראן, לפי נאפעה, מתבסס על ההנחה שאיראן היא הגורם היחיד שמונע ממנו להשיג את מטרותיו הסופיות במזרח התיכון.
לרוב המשטרים הערביים יש עוינות כלפי האסלאם הפוליטי, שאותו גם חמאס וגם איראן מגלמים, ונראה שהן תומכות בפרויקט הציוני שמטרתו לשרש תנועות אלו
מדינות ערב, לעומת זאת, עומדות מנגד תחת התירוץ שהמלחמה של ישראל היא כנגד "שלוחות איראן באזור", ושחמאס הוא זה שפתח במלחמה. הדבר גם קשור לכך שלרוב המשטרים הערביים יש עוינות כלפי האסלאם הפוליטי, שאותו גם חמאס וגם איראן מגלמים, ונראה שהן תומכות בפרויקט הציוני שמטרתו לשרש תנועות אלו, ועל כן נמנעות מהפעלת לחצים אמיתיים כדי לסיים את המלחמה. אם כן, ההנהגה הערבית קובעת תקדים – היא עומדת מנגד כאשר ישראל מבצעת פשעי מלחמה כנגד העזתים וגם בדרום לבנון.
ייתכן, נאפעה מציין, שמדינות ערב מקוות שהמלחמה תסתיים בהשמדה של התנועות האסלאמיות הג'יהאדיסטיות באזור, ואולי אף בנפילה של המשטר האיראני, אבל הוא מעריך שתוצאה כזאת איננה אפשרית. זאת משתי סיבות – ראשית, מפני שסביר שגם בעתיד יהיו תנועות אידאולוגיות שיפעלו למען הסוגיה הפלסטינית, שהיא סוגיה צודקת, וגם לאחר יותר משנה של מלחמה, תנועות ההתנגדות מחזיקות מעמד בשטח; ושנית, מפני שהמצב הנוכחי שבו איראן נמצאת בעימות צבאי ישיר עם ישראל, מציג אותה כמי שמובילה את הסוגיה הפלסטינית.
למעשה, כיוון שאיראן מדינה מתקדמת וחזקה יותר ממדינות ערב, ואף עשויה להפוך למדינה גרעינית, מה שסביר שיקרה הוא שבעקבות המלחמה, יחדלו מדינות ערב לחלוטין להיות כוח עצמאי ויצטרכו לבחור בין תמיכה באיראן או בישראל.
אל־ג'ונדי: התכנית הישראלית-אמריקאית למזרח תיכון חדש
אחמד אל־ג'ונדי, מומחה מצרי ללימודי ישראל והציונות באוניברסיטת קהיר, במאמר נוסף באל־ערבי אל־ג'דיד מדגיש שמטרתה של ישראל היא ליישם תוכנית ישראלית-אמריקאית ותיקה בת כשני עשורים לפחות – תוכנית שמטרתה להקים "מזרח תיכון חדש". ישראל פועלת למען מטרה זו בעיקר דרך הפצצות אוויריות רחבות היקף בחסות אספקת נשק אמריקאית בלתי־נגמרת.
לדעתו של אל־ג'ונדי, ניצחון של ישראל אכן עשוי להגשים את המשאלה של מדינות ערביות "מתונות" מסוימות – חיסול של "ציר ההתנגדות" ואולי אף של המשטר האיראני. אך גם אם יקרה הדבר, אל־ג'ונדי מדגיש, יהיה לכך מחיר כבד עבור מדינות אלו – הן יהפכו למדינות לוויין לא של ארה"ב אלא של ישראל הקטנה. כל עוד היו שני כוחות באזור – ישראל ואיראן – הגן הדבר על מדינות קטנות שסלדו מן השימוש בכוח ושלא היה להן פרויקט פוליטי מוגדר. הכוח של איראן היה משקל נגד לכוח של ישראל לאחר שמדינות ערב ויתרו על מקומן ככוח פוליטי עצמאי והפכו לקליינטיות של ארה"ב.
הד בן־זמננו של התוכנית אל־ג'ונדי מוצא בפרויקט MENA 2050 – פרויקט במימון משותף של יהודים ציונים אמריקאים ושל אנשי עסקים ערבים, שבראשו עומד אל"מ במילואים אלי בר-און
ואכן, המהפכה האסלאמית דחפה בפועל את מדינות המפרץ לזרועותיה של ישראל – בהתחלה דרך קשרים חשאיים, שהגיעו בסוף גם לשיתופי פעולה כלכליים ומודיעיניים רחבי היקף. מדינות אלו הפכו בפועל, לפי אל־ג'ונדי, לחלק מן הפרויקט הציוני שנועד להשיג הגמוניה כוללת במזרח התיכון כולו.
לדעתו, התוכנית הזו היא אותה תוכנית ששמעון פרס הגדיר תחת הכותרת "מזרח תיכון חדש" בתחילת שנות התשעים. הד בן־זמננו של התוכנית אל־ג'ונדי מוצא בפרויקט MENA 2050 (Middle East and North Africa) – פרויקט במימון משותף של יהודים ציונים אמריקאים ושל אנשי עסקים ערבים, שבראשו עומד אל"מ במילואים אלי בר-און. לפי מאמר בידיעות אחרונות, בפרויקט חברים מאות מכל רחבי העולם הערבי, ובכלל זה עיתונאים ועורכים חשובים מעיתונים מאזור המפרץ. מטרתו של הפרויקט היא "להיאבק בקיצוניות" באזור.
אל־ג'ונדי עומד על כך שהפרויקט מתנסח באופן בלתי־פוליטי לחלוטין, וכביכול נועד לפתור בעיות ספציפיות (אנרגיה, חינוך, זכויות האישה וכו'). הדה־פוליטיזציה הזו בעצמה היא בעצם כלי עבור החברים הערבים בפרויקט לחבירה לנרטיב הציוני, שעל פיו הבעיה הפלסטינית אינה נוגעת כלל למדינות ערב אלא לפלסטינים ולישראלים בלבד.
ככזו, הסוגיה הפלסטינית חדלה להיות סוגיה מהותית והופכת להפרעה בפני המטרה של קידום יחסים עם ישראל. כך המשתתפים הערבים בפרויקט אף חולקים את נקודת המבט הישראלית שלפיה יש לתאר את "ציר ההתנגדות" כטרור. ישראל לעומת זאת כבר איננה נתפסת על ידי ה"מתונים" כישות צבאית טרוריסטית, והדגש נופל על התקדמותה הטכנולוגית – וגם על השורשים התרבותיים העמוקים שיש לה לכאורה באזור.
לפי ג'ונדי, מדובר בהבלים מסוכנים – ישראל היא ישות קולוניאלית ומתנחלית, והטענות על "שורשיה התרבותיים" באזור היא כניעה מסוכנת בפניה.
הסוגיה הפלסטינית חדלה להיות סוגיה מהותית והופכת להפרעה בפני המטרה של קידום יחסים עם ישראל. כך המשתתפים הערבים בפרויקט חולקים את נקודת המבט לפיה יש לתאר את "ציר ההתנגדות" כטרור
ג'ונדי מחזיר אותנו לאירוע היסטורי אחר – הסכם אוסלו – כדי להבין את המצב שבו הסוגיה הפלסטינית נמצאת כעת. הסכם אוסלו, הוא מזכיר, הגיע לאחר האינתיפאדה הראשונה, שבעקבותיה הגיעה ישראל למסקנה שהאינטרס הביטחוני שלה הוא מסירת האחריות הביטחונית על הגדה המערבית לידי קליינט מקומי, שידכא בעצמו את ההתנגדות הפלסטינית. מדיניות הביטחון הזו היא שהובילה לכך שמכוני מחקר ישראליים מזהירים שוב ושוב את ממשלות נתניהו מפני קריסת הרשות והסכנה הגלומה במצב שבו הפלסטינים יתייאשו מן הדרך המדינית ויפנו להתנגדות.
אך אם ישראל תצליח לחסל את ההתנגדות כעת, לא יהיה לה עוד כל צורך ברשות הפלסטינית ובהסכם אוסלו. גם מדינות ערב, שלמעשה תומכות בישראל בגלוי או בסתר ליבן, לא יעמדו בפניה אם תחליט לחסל את הסכם אוסלו, שממילא לא נותר ממנו כמעט דבר, למעט התיאום הביטחוני. לסיכום, ג'ונדי מדגיש, השלכות של ניצחון ישראלי אם כן יהיו הרסניות – לא רק למי שתומך בהתנגדות, אלא גם למדינות ערב כולן, שכן ניצחון שכזה עשוי להוביל לניסיון של ישראל להכפיף את האזור כולו למרותה.
ע'ליון: השאלה המזרחית בת מאה השנה
לפי ברהאן ע'ליון, מומחה סורי למדעי המדינה המלמד בסורבון שבפריז, במאמר נוסף באל־ערבי אל־ג'דיד, יש להבין את האירועים הנוכחיים בפרספקטיבה היסטורית רחבה אף יותר – על פי האירועים שעיצבו את הלבנט המודרני. שורשם של אירועים אלו הוא הקריסה של האימפריה העות'מאנית ששלטה באזור בשנות העשרים של המאה שעברה – אירוע שהוביל לעלייתה של "השאלה המזרחית", כלומר מה יש לעשות באזור זה כעת.
את המאורעות הנוכחיים ואת אסונם של הפלסטינים צריך לראות בפרספקטיבה שחוזרת לנקודת ראשית זו, שהיא גם נקודת הראשית של ההתנגדות של הפלסטינים לנישול שביקשו מדינות המערב לכפות עליהם.
אלא שמי ששאל את "השאלה המזרחית" היו בעיקר המעצמות הקולוניאליות. בהקשר של ישראל, "השאלה המזרחית" הפכה עבור מעצמות המערב לניסיון לפתור "שאלה" נוספת שטרדה את מנוחתם – "השאלה היהודית". על ידי הקמה של פרויקט של קולוניאליזם התיישבותי בפלסטין, שאפו מדינות המערב לתפוס "שתי ציפורים במכה אחת" – הן יישבו את היהודים בלב המזרח התיכון, אזור בעל חשיבות אסטרטגית, והפכו אותם מאויב (פנימי) לאוהב (חיצוני).
לפי ע'ליון, המעצמות הבינו שהנוכחות התמידית של ישראל בלב המזרח התיכון תהיה הכלי האפקטיבי ביותר להכפיף את עמי האזור למערב ולסכל את השאיפה האנטי־קולוניאלית שלהם. תפקיד זה של ישראל הוא גם זה שמסביר את גלישתה המתמדת לימין הקיצוני ולאפרטהייד.
תחת שלטון נתניהו, שנמשך (לסירוגין) כבר 30 שנה, נטשה ישראל סופית את אופציית השלום. אך יותר מכך, היא הפכה למדינה שנמצאת מעל לסדר הבין־לאומי – מדינה שפועלת ללא כל התחשבות בחוק הבין־לאומי, אך ללא כל השלכות – כולל סיפוח של שטחים כבושים וקידום של פרויקט התנחלות בהם. "הניצחון המוחלט" ו"ההכרעה הסופית", הסלוגנים הנוכחיים של משטר נתניהו, שמכוונים "לשנות את המפה" באזור ולהשיג בו הגמוניה ישראלית, הם הביטוי העדכני ביותר של מגמה זו.
מדינות ערב טענו ששורש הקונפליקט הוא אך ורק שלילת הזכות של העם הפלסטיני למדינה, וכי העימותים הקודמים של מדינות ערב עם ישראל נועדו אך ורק לסייע לפלסטינים להשיב את הזכות ההיסטורית שלהם
למעשה, הניסיון להשיג הגמוניה ישראלית, שממשיך את הניסיון להשיג הגמוניה אמריקאית באזור, הוא מה שמגדיר את ההיסטוריה המודרנית שלו. במהלך היסטוריה זו, הפסידו מדינות ערב בכמה מלחמות, עד שמצרים אולצה לחתום על הסכמי קמפ דיוויד ב־1978. ללא מצרים, שאר מדינות ערב לא הצליחו לייצר כל יוזמה צבאית, ופנו לנסות להציע יוזמת שלום מדינית – שהסתפקה בהקמת מדינה פלסטינית על חלק זעיר מפלסטין ההיסטורית.
כדי לכסות על כישלונן, ע'ליון טוען, הפכו מדינות ערב על ראשה את האמת ההיסטורית – הן טענו שהשורש של הקונפליקט הוא אך ורק שלילת הזכות של העם הפלסטיני למדינה, וכי העימותים הקודמים של מדינות ערב עם ישראל נועדו אך ורק לסייע לפלסטינים להשיב את הזכות ההיסטורית שלהם. לכן, עתה לאחר שמדינות ערב עשו כל שביכולתן ונכשלו, עליהן לדאוג לאינטרסים הלאומיים שלהן עצמן והן אינן יכולות להמשיך לדאוג לפלסטינים.
אל מגמה זו הצטרפה המגמה של "מות האידאולוגיה" לאחר סוף המלחמה הקרה, שהפכה את הסוגיה הפלסטינית מסוגיה פוליטית לסוגיה של סולידריות אנושית ומוסר. בעידן של "מות האידאולוגיה", כל מדינה אמורה לדאוג לאינטרס הלאומי שלה – ואין מקום לאחדות העל־לאומית של האידאולוגיה הפאן־ערבית. אם כן, הסוגיה הפלסטינית היא עניינם של הפלסטינים בלבד, ויש לעזור להם, אך היא איננה מעניינן של מדינות ערב באופן עקרוני.
באופן מעשי, התבטאה מציאות זו בגלי הנורמליזציה שהחלו עם הסכם השלום בין מצרים לישראל, והסתיימו בהסכמי אברהם בשנת 2020.
"פונקציה ישראלית" – נגד הגמוניה איראנית
אלא שלקריסה הזו של החזית הערבית הייתה תוצאה לא־צפויה: היא הותירה את השטח פתוח בפני האיראנים. למשטר האיראני לאחר המהפכה היו כמה סיבות טובות לאמץ את הסוגיה הפלסטינית – כשהמרכזית שבהן הייתה יצירת נרטיב מיתי שנועד להצדיק את המשטר כלפי פנים, ושלפיו הוא ראש הגשר של המאבק בקולוניאליזם האמריקאי באזור.
נרטיב זה הכריע את הוויכוח בין הפלגים המגוונים בתוך המהפכה העממית לטובת לאומיות ימנית ודתית שנבנתה סביב נרטיב של חידוש הח'ליפות האסלאמית ושל הגמוניה איראנית אזורית. נרטיב זה מכסה בפועל על חוסר היכולת של המשטר לספק פרויקט חברתי ופוליטי אמיתי של ממש לאזרחים שלו. הוא גם מצדיק את האגרסיות של איראן כנגד מדינות ערביות באזורה – שאת המשטרים שלהן היא מרשה לעצמה להחליף בחסות הגנה על האסלאם ועל הפלסטינים. הפרויקט ההגמוני האיראני הוא מראה של הפרויקט ההגמוני הישראלי – והוא צמח בוואקום שהותירו מדינות ערב.
אם כן, הנורמליזציה עם ישראל, למרות המטרות המוצהרות שלה, כלל לא שירתה את האינטרסים של מדינות ערב. אלו סברו שחתימה על הסכמי שלום עם ישראל תאפשר להן להסיר מעצמן את העול של עימות צבאי, ואולי גם תשנה את ישראל ואת שאיפת ההתפשטות שלה. בפועל, מדינות ערב התפרקו מכל סממן של ריבונות ושל רצון פוליטי, וההסכמים לא סיפקו להן שקט – אלא להיפך, הגבירו את חוסר השקט בהן ומסביבן.
העימות בין איראן למדינות ערב דוחף את מדינות ערב למרוץ חימוש, שדוחף אותן לידי המערב, שמספק להן נשק
זאת מפני שאיראן ניצלה את הוואקום כדי לעשות "ניסויי כלים" אל מול המערב וליצור עימותים בזירה הערבית על חשבון הערבים עצמם – שאף נלחמים עבור איראן כנגד המערב דרך ארגוני הפרוקסי שהיא הקימה. כדי להשיג את המטרה הזאת, השתמשה איראן בסוגיה הפלסטינית כ"סוס טרויאני", שנועד לגייס את אזרחי מדינות ערב למטרותיה ולערער את משטריהן מבפנים על ידי הצגתם כחלשים ומושחתים.
אם כן, מדינות ערב מצאו את עצמן לכודות במאבק שבין ארה"ב לאיראן. כפי שארה"ב השתמשה בפרוקסים ערביים כמו עיראק כדי לפגוע במהפכה האיראנית, כך היא בעצם משתמשת בשאיפות הנקמה של איראן כדי לחסל סופית את השאיפה של מדינות ערב להתקדם ולהתפתח וכדי לסכל כל אפשרות של שיתוף פעולה ביניהן שעשוי להוביל לערעור השליטה האמריקאית באזור או לערעור בסיסה הקדמי – ישראל. העימות בין איראן למדינות ערב דוחף את מדינות ערב למרוץ חימוש, שדוחף אותן לידי המערב, שמספק להן נשק.
המסקנה של הדיון, ע'ליון מדגיש, היא שאי־אפשר להבין את הסוגיות של מלחמה, שלום, הגמוניה וריבונות במישור הלאומי בלבד – או נכון יותר שהניסיון לצמצם אותן למישור זה מותיר כל אחת מן המדינות מבודדת, חלשה ותלותית, ללא כל יכולת לנהל מדיניות חוץ רצינית. היחסים הבין־לאומיים של המדינה הם שקובעים את עוצמתה – או את חולשתה. מדינה אינה מתקיימת בוואקום – אלא כחלק ממערך בין־לאומי של יחסים שרק הוא יכול לספק לה יציבות בכל המישורים. ללא שיתוף פעולה, תיקלע המדינה לסיכון, כפי שקורה כיום למדינות ערב.
באזור המזרח התיכון, ע'ליון מסביר, שלום ויציבות תלויים ביכולת לייצר סדר אזורי שמבוסס על עקרונות וזכויות, הכרה הדדית ומחויבות של המדינות החברות לסדר זה. לכן הסטטוס יוצא הדופן של ישראל מסכל מראש כל אפשרות לסדר אזורי – הוא חותר מראש תחת הלגיטימיות שלו, ומונע ממנו לספק יציבות – שכן כל עוד יש חברה אחת שעושה כרצונה, היא עשויה לשבש את המערכת כולה.
אם ישראל תסכים לקבוע סופית את הגבולות שלה, היא תאבד את היכולת שלה ליצור כאוס וחוסר יציבות – שהם הפונקציה העקרונית שלה עבור מדינות המערב
לכן, אם הלוגיקה המבנית של ישראל כמדינה קולוניאלית – ובהתאם האידאולוגיה שלה והקשר שלה עם מדינות המערב – אינם מאפשרים לה להשתלב באזור ולהפוך ממדינה יוצאת דופן למדינה שמתחייבת לקבל על עצמה סדר ונורמות, אזי סדר כזה הוא בלתי־אפשרי. כל מה שישראל עושה בשנה האחרונה – ובייחוד רצח העם בעזה, שמתקיים בתמיכה מלאה של המערב – רק מדגישים את הסטטוס המיוחד של ישראל ואת זכותה לעשות בו שימוש כדי להכפיף באלימות את כל האזור להגמוניה שלה.
לא זו אף זו, המלחמה מוכיחה שלמערב אין כל אינטרס או רצון בישראל שפועלת בדרכי שלום. למעשה, אם ישראל תסכים לקבוע סופית את הגבולות שלה, היא תאבד את היכולת שלה ליצור כאוס וחוסר יציבות – הפונקציה העקרונית שלה עבור מדינות המערב וגם הכלי המרכזי שלה כדי לשמר את המעמד יוצא הדופן שלה. לא זו אף זו, לפי ע'ליון, כמו בכל משטר קולוניאלי אחר, הוויתור על שאיפת ההתפשטות תחסל את היכולת של ישראל להעניק לאזרחיה ב"חינם" את פירות הקולוניאליזם שהיא מנהלת, וכך תוביל לערעור ולשקיעה איטית של ההגמוניה שלה ולשחרור של כל הסובבים אותה.
לכן, ע'ליון מסכם, מדינות ערב ביקשו להימלט מן העול של הסוגיה הפלסטינית, אך לא הבינו שהדבר לא יעזור להן לחמוק מן הבריונות הישראלית, בין אם הפלסטינים ימשיכו להיאבק, ייכנעו או יושמדו. ישראל תמשיך לערער את האזור ולנסות לכפות עליו את רצונה, לנשל את תושביו ולשלול מהם כל אפשרות ליציבות כדי להשאיר אותם במצב של פרימיטיביות וחולשה. מטרתה של ישראל במלחמה הנוכחית היא להכפיף את כל האזור להגמוניה שלה ולהכריח אותו לקבל את פרויקט ההתנחלות.
לכן לדעתו, אם ישראל תנצח ותצליח בכך, אולי לא רחוק היום שהיא תחלום על התפשטות בכל רחבי הלבנט המודרני ועל כיבושו. אם "השאלה המזרחית" הראשונה הייתה תוצאה של קריסת האימפריה העות'מאנית, "השאלה המזרחית" של ימינו, ע'ליון מטעים, היא ילידת הוואקום שהותירו מדינות ערב החלשות, ואקום שפינה את הזירה למדינות הנתונות במאבק על הגמוניה גלובלית ואזורית – הראשונה ביניהן היא ישראל, הסוכנת של האינטרס של ארה"ב ושל המערב באזור.
