ב־28 ביולי התפרסם באתר פורום פלסטין מאמר מאת מאג'ד כיאלי, איש רוח פלסטיני ותיק, תחת הכותרת "האם הפלסטינים הם עם אחד?" כיאלי בוחן את השאלה הזאת באומץ ראוי לציון, תוך שהוא מתמקד בשוני שבין אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים בניכר ובין הפלסטינים בגדה, בעזה, בירושלים ובישראל.
בתחילת דבריו מצהיר כיאלי כי אין תשובה חד־משמעית לשאלה שבכותרת מאמרו, וכי עמים רבים איבדו את תודעתם כעם, הפכו מבולבלים בעניין זהותם, או איבדו את רוח הסולידאריות שלהם בשל התפתחויות היסטוריות שונות. יש אירועים והתפתחויות פלסטינייים בעלי אופי לאומי שהפכו נקודתיים ומקומיים, למשל: הגנה על אזור מסוים בגדה מפני התקפות של מתנחלים, הרס בתים בירושלים ובגדה, הבעת הזדהות עם האסירים הפלסטינים וכיו"ב. לטענת הכותב, ההבדל בין הפליטים ובין שאר הפלסטינים וכן קווי ההפרדה העוברים בתוך אוכלוסיית הפליטים עצמה, הם המשמעותיים ביותר בהקשר זה.
כיאלי מזכיר כי טראומות היסטוריות שנגרמו לפליטים בלבנון, בעיראק ובסוריה כתוצאה מרדיפות של מיליציות חמושות ומגירוש, לא עוררו תגובה לאומית מהנהגת אש"ף ומשאר הפלגים ואפילו לא מהחברה הפלסטינית, ובכלל זה הסופרים והמשכילים. ייתכן ששיקולים מדיניים אזוריים של השלטון הפלסטיני לאורך השנים הם שמנעו תגובה כזאת. לטענת הכותב, הפליטים בלבנון ובסוריה היו מאז ומתמיד מודעים וקשורים יותר לזהותם ולסוגיית פלסטין. זאת בשל גודל אוכלוסייתם ויחסם לאירועים המשמעותיים של הסוגיה הפלסטינית: הנכבה, העקירה והגירוש. לדבריו, מ־1948 נותרו עיניהם נשואות לבתיהם ההיסטוריים. משום כך הם מציינים את יום האדמה ומגיבים לאירועים שונים המתרגשים על הפלסטינים בירושלים, בעזה ובמקומות אחרים.
כיאלי כותב: "זהו ההסבר האמיתי או האובייקטיבי לתודעה המדינית המוטמעת בפליטים הפלסטינים. לעומתם, הפלסטינים תושבי פלסטין ההיסטורית (הגדה, רצועת עזה ושטחי 48') חיים בלב הסכסוך המתמשך עם ישראל, בכל אבן ובכל פינה. בשל כך תשומת ליבם אינה נתונה לדבר נוסף: לא למצבם של בני עמם האחרים, כלומר הפליטים, ולא לאירועי "האביב הערבי". זהו עניין ראוי לציון ובלתי מתקבל על הדעת. הבעת סולידאריות ברמה המוסרית לפחות אינה עולה דבר. מה גם שברוב המקרים מתרחש ההפך, כלומר התכחשות לאסון שקרה לחלק מבני העם (הפליטים) ועמידה לצד המשטרים העריצים (למשל משטר אסד). יש לכך כמובן גם הסבר נוסף, והוא שזו תוצאה של היעדר תרבות של חירות."
כיאלי מסביר שהיחלשות אש"ף, הארגון שהיה אמור להיות הנציג הבלעדי של כל הפלסטינים, תרמה למצב הזה. שנית, אין לפלסטינים תוכנית לאומית מוסכמת. שלישית, הוקמה רשות פלסטינית על חלק מהשטח, עבור חלק מהעם ועם חלק מהזכויות – זאת על חשבון אש"ף והנרטיב המכונן של הנכבה. כיאלי ממשיך: "כוונתי לכך שאין בזהויות דבר קבוע, מוחלט ומתמיד. הדבר נעשה קשה, מסוכן ומדאיג אף יותר כשמדובר בעמים שזהותם הלאומית טרם התגבשה, כמו הפלסטינים (וגם הכורדים נמצאים במצב הזה). מה גם שהישראלים פועלים, בתמיכת משטרים ערביים, למחיקת הזהות הפלסטינית או לריקונה מכל תוכן."
סיבה נוספת לדאגה מבחינת הפלסטינים היא העובדה שחלפו למעלה משבעים שנה מאז 1948, והדורות התחלפו. הצעירים לא חוו על בשרם את הנכבה, את ימיו של אש"ף כארגון משמעותי או את עליית קרנה של הסוגיה הפלסטינית המגולמת בהסכמי אוסלו. גם הארגונים העממיים (התאחדויות עובדים, נשים וכו') הלכו ונחלשו, ואין בנמצא מעמד ביניים הומוגני שיוכל לקדם את ענייני הלאום. את החטא הקדמון מזהה הכותב בכך שהתנועה הלאומית הפלסטינית מאז שנות השישים של המאה הקודמת ראתה בפלסטינים עם אחד ללא עוררין מבלי להבחין בשסעים ומבלי לקלוט לתוכה נציגים מכל אותם פלחים של העם. במיוחד אמורים הדברים בערביי 48', שנתפסו קודם כול כאזרחים ישראלים.
מדוע כתבתי בפתח הדברים שמאמרו של כיאלי אמיץ? הצורך להציג אחדות מושרש בזירה המדינית הפלסטינית. שתי התנועות הגדולות – פתח וחמאס ככלל אינן מעוניינות ששערוריות, חילוקי דעות ומאבקים פנימיים יזלגו החוצה לתקשורת. יש שיאמרו שהדבר מצביע רק על היעדרה של תרבות דמוקרטית, אך יש לזה היבט נוסף: הצורך של החלש להפגין עוצמה. בקרב הזהויות נגד הפלסטינים טוענים ישראלים רבים כי הפלסטינים אינם עם וכי אין להם כל זכות היסטורית בשטח המריבה. הפלסטינים כמובן שוללים טענה זאת מכול וכול. רבים מהם תופסים את עצם שאלתו של כיאלי ככריתת הענף שעליו יושבת הלאומיות שלהם.
לצד כל זה, יש בקריאה לאחדות גם משהו אוניברסאלי. חברות ועמים נעים על ציר שבקצהו האחד זהות פרטיקולארית ובקצהו האחר אחדות. על אף עצמאותה ועוצמתה של ישראל (בוודאי בהשוואה לפלסטינים), ישראלים רבים חרדים זה שנים לגורלה של המדינה בשל הפיצול ובשל היעדר הסולידאריות בחברה הישראלית.
