הפניקה שמייצר דאע"ש עלתה לשיאים חסרי תקדים. מנהיגי מעצמות אדירות מתכנסים ובונים קואליציות כדי ללחום בו. נאט"ו מחזק את מערכות הלחימה המודרניות שלו, ארה"ב מגייסת מחדש את צבאותיה; מנהיגי מדינות ערב פונים לקהילה הבינלאומית בתחינה שתציל אותם מן האיום הנורא; אפילו היריבות הקשה בין איראן לבין ארה"ב נמוגה לנוכח הפחד מהארגון הצולב את מתנגדיו, שוחט אותם ועורף את ראשיהם. גם בישראל נהנים להגביר את ההיסטריה והפניקה. גם אנחנו צריכים, כנראה, אויב מפחיד כל הזמן, ואיראן כבר לא ממש ממלאת את התפקיד.
אם זה לא היה כל כך עצוב זה היה מצחיק. דאע"ש הוא ארגון רצחני אמנם, אבל במונחים צבאיים עלוב למדי ולא מאומן. על אף שהצליח בפשיטה כזו או אחרת לתפוס כמה טילי נ"ט ונגמ"שים, הוא נעדר נשק ואמצעי לחימה משוכללים. הוא מסתמך על מתנדבים חדורי מוטיבציה אבל חסרי כל הכשרה ואימון ממשיים. העובדה שהארגון הקיקיוני הזה חיסל חטיבות בצבא עיראק וכבש בסיסים מידי צבא סוריה רק מעידה כמה הצבאות האלה נידפים ברוח ונעדרי מוטיבציה להילחם וכמה מדינותיהם הן דחלילים חלולים. שתי חטיבות ישראליות, בסדר גודל של, נניח, גולני וחטיבת שריון 188, או לחלופין יחידה מוטסת בסגנון הדיוויזיה ה-82 האמריקאית, היו מחסלות את הכוח הצבאי הזה בלי הרבה נפגעים ותוך זמן קצר.
אם יסלחו לי צביקה יחזקאלי ושאר המבהילים הלאומיים, החשש הגדול למערב גם איננו מהצעירים המגיעים מצרפת, בלגיה או בריטניה כדי להצטרף אליו. נכון, יש כמה אלפים כאלה שיצאו לסוריה ולעיראק, והם מוכיחים שוב את הקשיים בקליטת הגירה כזאת ואת עוצמתה של הדעווה הסלפית. נכון גם שחלקם ינסו לחזור ולבצע פעולות טרור בארצותיהם. אולם שירותי הביטחון המערביים יעשו בסופו של דבר עבודה מודיעינית יסודית, יאתרו את האנשים, יסמנו את הדרכונים, יאספו את הנתונים, הדנ"א וטביעות האצבעות של הדבילים המרושעים הללו, וינהלו מעקב כדי למנוע פיגועים שלהם. פה ושם הם ייכשלו, ואולי יהיו כמה פיגועים מוצלחים. זה יכאב וירגיז, אבל זה בסך הכל עקיצות יתוש.
האם זה אומר שאין ממה לחשוש? לאו דווקא. צריך לפחד מהצעירים של העולם הערבי המוסלמי והסוני, המוקסמים מן הכוח והעוצמה שמשדר הארגון הגורם לכולם לרעוד, במיוחד אחרי כישלונו הקשה של האביב הערבי. יש כיום עשרות ואולי מאות מיליוני צעירים שאינם מוצאים מוקד הזדהות ואינם מרגישים שום שייכות למדינותיהם. במשולש שבין חינוך מוסלמי שמרני בבית, בבית הספר ובמסגד, לבין שליטים אוטוקרטיים, מושחתים ונרפים, ולבין עולם גלובלי פתוח ולכאורה חסר מצפן רוחני ומוסרי, יש באזורנו צורך אדיר בבהירות ובמסר ברור, ואת שניהם מספקת המדינה האסלאמית בכמויות מסחריות.
במבוכה הזאת מציעים הארגון ודומיו פתרונות פשוטים ובהירים: הדרך הנכונה היא דרכו של הנביא לפני יותר מ-1400 שנה. כמו הנביא, שהביס את האימפריה הרומית (ביזנץ) ואת האימפריה הפרסית, יוכל האסלאם הטהור והנקי מסיגים להביס גם היום את כל אויביו. הדרך הנכונה היא להילחם בכולם – במערב המושחת ובנשיו החושפות את רגליהן ואת פניהן, בשליטים הערבים המדברים גבוהה-גבוהה על מוסר ואסלאם ומנהלים אורח חיים מושחת, בשיעים המערערים על מהלכה של ההיסטוריה הסונית, בנוצרים שבחרו לשמור על אמונתם לאורך כל התקופה ולא ראו את אורו של האסלאם, ביזידים, בעלווים, ובדרוזים שסירבו לנטוש את כפירתם האלילית, ו… נו טוב, נעזוב את היהודים. חבל על הזמן. גם תורם יגיע.
המלחמה האמיתית אינה אפוא המלחמה הצבאית בדאע"ש. זו יכולה להסתיים תוך שבועיים לכל היותר אם הנוגעים בדבר יחליטו לעשות מה שצריך. המלחמה האמיתית קשה וארוכה הרבה יותר, ולא תתנהל באמצעות רובים, פצצות וטילים. זוהי המלחמה על מוחם ועל נפשם של הצעירים המוסלמים הרואים באסלאם האלים תשובה למצוקותיהם הקשות.
