צעירים ברחבי העולם משקיעים בלימודיהם מתוך אמונה שכך ישיגו עבודה טובה יותר, אך במדינות המזרח התיכון וצפון-אפריקה הם עתידים להתאכזב. כאן, בוגרי האוניברסיטאות מגלים שהלימודים לא הקנו להם את כישורי התעסוקה הדרושים לאדם צעיר במאה ה-21. התעודה האקדמית אינה סוללת את דרכם אל משרה טובה ורווחה כלכלית, אלא מובילה אותם בדרך כלל אל לשכת האבטלה.
עד שנת 2050 חייבות מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה לייצר שלוש מאות מיליון משרות חדשות עבור מיליוני צעירים שיבקשו להיקלט בשווקי העבודה שלהן. אם ממשלות האזור לא תשקענה עכשיו בבניית מערכות חינוך איכותיות, רבים מהצעירים הללו ימצאו את עצמם מובטלים ומתוסכלים. למצב כזה יהיו השלכות שליליות מרחיקות לכת לא רק על האזור, אלא על העולם כולו.
מיליוני צעירים מובטלים, ממרוקו ותוניס ועד מצרים ולבנון, יהיו בזבוז של הון אנושי יקר. אמירה זו מקבלת משנה-תוקף כאשר מדובר בנשים צעירות. הנתונים מלמדים שמספר התלמידות באוניברסיטאות עוקף את מספר התלמידים ושהישגיהן גבוהים בהרבה. עם זאת, שיעור האבטלה בקרבן גבוה פי שניים מזה שבקרב גברים.
יש הסבורים כי הגידול האדיר במספר הצעירים במזרח התיכון הוא סכנה דמוגרפית, אולם אני טוען שצריך לראות בו הזדמנות. מיליוני צעירים שאפתנים, שיהיו מצוידים בכישורים מתאימים, יתרמו לפריחתה של כלכלה טכנולוגית מודרנית ויניעו אותה קדימה. אם ממשלות האזור יציבו את ההשקעה בחינוך בראש סדר העדיפויות שלהן הן יכוננו מציאות בה הכלכלה צומחת, היזמות משגשגת, המוסדות הפוליטיים חזקים והחברה סולידרית ומלוכדת יותר.
לדעתי, בשנים האחרונות החלו העניינים להשתנות לטובה ויש מקום לאופטימיות. תשע מדינות מהאזור בחרו להצטרף ל"פרויקט ההון האנושי" שמוביל הבנק העולמי, מיזם המעודד ממשלות להשקיע באזרחיהן מתוך הבנה שהאזרחים הם ההון היקר ביותר שעומד לרשותן. במסגרת הפרויקט מתבצע מחקר מעמיק ומופקים נתונים אודות הנזקים שמחוללת ההזנחה של שירותי הבריאות והחינוך במדינה לצמיחה וליצרנות.
ההחלטה האמיצה של תשע ממשלות לאפשר לבנק העולמי לבחון לעומק את מערכות החינוך שלהן, מעידה על נכונות הולכת וגוברת של מדינות האזור להתמודד עם עובדות קשות, להסיק מסקנות מתבקשות, ולהוביל רפורמות חינוכיות רחבות היקף למען הדורות הבאים.
מדינות אחרות בעולם הוכיחו בעבר שאפשר להגיע להישגים מרשימים למרות מצב כלכלי ירוד במדינה. בשנת 2012 לדוגמא, וייטנאם הדהימה את העולם כולו כאשר ממוצע הציונים של תלמידיה במבחני ההערכה הבינלאומיים של ה-OECD לבני נוער (מבחן פיז"ה), השתווה לממוצע הציונים של תלמידים בגרמניה. בפרו בין השנים 2009 ל-2015, נסקו הציונים של תלמידים במדינה באחת מעקומות השיפור החדות בעולם הודות לשורה של רפורמות פוליטיות. גם מדינות המזרח התיכון וצפון-אפריקה מסוגלות להגיע להישגים דומים.
השבוע התפרסם דוח חדש של הבנק העולמי, שכותרתו: "ציפיות ושאיפות: מסגרת חדשה ללימודים במזרח התיכון וצפון אפריקה". בדוח מתוארים החסמים שמגבילים את האפשרות למצוא תעסוקה ומוצעים פתרונות לבעיה. בין הפתרונות הללו: החלפת שיטות הלימוד המסורתיות בשיטות הוראה חדישות, עידוד סטודנטים ללמוד תחומים מודרניים שיקנו להם יכולת לעצב את כלכלת העתיד, הצבת יעדים רחוקים ושאפתנים, וניסוח אמנה חברתית חדשה שתלכד את כל הגורמים המעורבים בתהליך החינוכי במחויבות משותפת למען מערכת חינוך איכותית.
בנוסף, נדרשת השקעה ניכרת יותר בחינוך לגיל הרך ובשנים הראשונות של בית הספר היסודי. מחקרים רבים מוכיחים שהשקעה בטווח גילאים זה הינה היעילה והפורייה ביותר, שכן ילדים אלו נמצאים בשלב ההתפתחותי בו מתרחש רוב תהליך הגדילה של מוחם.
המודעות לעובדות אלו הולכת וגוברת בקרב מדינות האזור. באיחוד האמירויות הערביות, למשל, החליטו להשקיע בחינוך לגיל הרך. המטרה היא להשוות את התנאים להם זוכים הפעוטות באיחוד לאלה השוררים בריאד, בירת ערב הסעודית, עד שנת 2021.
זו נקודה שאי-אפשר להפריז בחשיבותה: מערכת החינוך חייבת לספק שירות שווה לכלל הילדים, ללא קשר למוצא, מין, יכולת או רקע משפחתי. לא זאת בלבד שעליה להעניק לכל ילד את האפשרות להירשם לבית הספר, אלא שעליה גם לאפשר לו לקבל בבית ספרו חינוך איכותי.
מערכת החינוך מוכרחה גם לתמוך באנשי הצוות שלה, להשקיע בתנאיהם ולאפשר להם להתפתח מבחינה מקצועית. מורים ומנהלי בתי-ספר שעובדים מתוך מוטיבציה פנימית גבוהה הם המסד עליו בנויה כל מערכת חינוכית מוצלחת. במצרים יזמה הממשלה תכנית לפיתוח היכולות המקצועיות של אנשי החינוך שנקראת "מורים במקום הראשון", ונרשמו אליה כעשרת אלפים מורים. בימים אלו התכנית מורחבת כך שבעתיד היא תפעל ברחבי המדינה.
לצד ההשקעה במורים, חשוב לפתח מנגנוני הערכה שיפקחו באופן שיטתי על התפקוד של כלל המערכת. לשם כך כדאי לדעתי לעשות שימוש רחב יותר בטכנולוגיות מתקדמות, שמאפשרות להעריך מערכות מורכבות ולנהלן בצורה יעילה.
גם מעסיקים מהמגזר הפרטי צריכים להשתתף במאמץ לשיפור מערכת החינוך. הם יכולים לשתף פעולה עם מוסדות החינוך, ולהעניק לתלמידים מידע אודות המיומנויות שתידרשנה להם בשוק העבודה בעתיד. כך יוכלו התלמידים לדרבן את מערכות החינוך שלהם מבפנים בדרישה שיקנו להם יותר מיומנויות רלוונטיות לצרכי הכלכלה המודרנית, ופחות הכשרות עבור משרות ממשלתיות.
כל הרפורמות הללו מצריכות שינוי מקיף בתכנית הלימודים. הסילבוס החדש חייב להיבנות מתוך חיבור מתמיד בין שוק העבודה לבין מערכת החינוך; רק כך המיומנויות הנלמדות תתאמנה לצרכי השוק.
האחריות למהלכים הללו אינה מוטלת על מערכת החינוך בלבד. יש צורך במנהיגות חזקה שתדע להתייחס לצרכים הספציפיים של כל הקבוצות בחברה ולאגד אותן יחד למען מהפכה חינוכית משותפת.
בשנת 1963 קבעה ממשלת תוניס תקדים היסטורי כאשר שכנעה את הבנק העולמי להעניק לה סיוע כלכלי עבור פיתוח מערכת החינוך במדינה וחידושה. בעקבות המהלך הזה החלו מדינות רבות בעולם המתפתח להשקיע גם הן במערכות החינוך שלהן.
חמישים וחמש שנה חלפו מאז, וכיום יש למדינות האזור הזדמנות נוספת לקחת צעד חלוצי ולהוביל רפורמה חינוכית מהפכנית. המטרה איננה רק לצמצם את הפערים עם מדינות אחרות. ידע וניצול נכון של טכנולוגיות חדשות יאפשרו לצעירי האזור לזנק קדימה ולהוביל את כלכלת העידן הדיגיטלי.
פריד בלחאג' הוא משפטן תוניסאי וסגן יו"ר הבנק העולמי לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה. המאמר המלא התפרסם ביומון הערבי אלחיאת. מערבית: יובל אברהם.
