כאשר אדם עושה חשבון נפש, הוא בוחן את נפשו שלו. לא של אחרים. אחרים יעשו את חשבון הנפש שלהם, הוא את שלו.
"לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע", מצטט הנביא ישעיהו את ה-אוי-אוי-אוי של בני ישראל. תשובתו ידועה; לא הצום – הבעת הצער – עומד במרכז, אלא שינוי דרכינו – המעשה: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".
אולם יש בתשובתו של הנביא נדבך נוסף: אנו בוחנים את מעשינו שלנו ומתקנים את דרכינו שלנו, ללא קשר למעשיו הרעים של הזולת או לאחריותו שלו למצבו. איננו שואלים האם הרֶשָע שלנו הוא סביר ומוצדק בנסיבות הקיימות; אנו חדלים מלעשותו. איננו שואלים האם לעבדים יהיה טוב יותר במקום אחר ואיננו מסבירים שזו דרכו של עולם; אנו משחררים אותם. איננו מסבירים כי הרעבים והעניים היו יכולים להתאמץ יותר; אנו חולקים אתם משלנו.
ההגיון הזה נראה לרובנו בריא ומתבקש, ואנו מיישמים אותו מפעם לפעם בחיינו, אולם כישראלים אנו נוטים להתעלם ממנו בחשבנו על הסכסוך הערבי-ישראלי. הפכנו ל"לא מתנצלים" (אלא אם כן אתם שמאלנים ואז אתם מתנצלים, ביוזמתכם המלאה, יום יום, שעה שעה). כוחנו בהטחת ה"אמת" בפניהן של אומות העולם, לעולם לא בנפשנו פנימה. איננו מוכנים לבחון, לבטח לא בריש גלי, ולו למשך יום אחד או שעה אחת בשנה – את תרומתנו שלנו ליצירת הסכסוך ולהתמשכותו. האמונות והדעות המשתקפות בשיח הציבורי בישראל מעבירות את האחריות המלאה, ומכאן את התביעה לחשבון נפש, על הצד השני בלבד. שנאמר, "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" – לא חטאתנו.
לכן אין כיבוש, יש אקיבוש. אין נכבה, יש חרטא. אין אלימות מיותרת, יש צריבת תודעה. אין עם פלסטיני, יש ערבים מהגרים. אין זכויות, יש חובות. אין סיכויים, יש סיכונים. אין מהלך דיפלומטי, יש טרור דיפלומטי. אין הזדמנויות, יש איומים. אין ביקורת לגיטימית, יש אנטישמיות. אין הודאה, יש תחמושת ליריב. אין חצאי אמיתות, יש הסברה. אין "רע לכם", יש "שם יהיה לכם יותר רע", ורצוי להשוות. אבל אין מחקר השוואתי, יש מחקר שמאלני. אסור להשוות. אין ארגוני זכויות אדם שמציעים חשבון נפש לאומי אמיתי, כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" – יש ארגוני שמאל. אין ארגוני שמאל, יש בוגדים. אין נפש, יש חשבון.
גם מנגנוני המדינה מגוייסים למאמץ. משרד החוץ, למשל, משקיע זמן עצום בהסברה – היינו להסביר מדוע הם, והם בלבד, אשמים, ואנו טלית שכולה תכלת. כאשר שגרירנו באו"ם מגיב להחלטת הארגון לאשר לפלסטינים להניף את דגלם בכניסה למטה האו"ם, הוא מאשים את האו"ם ב"כניעה לכוחנות ולפופוליזם". כאשר הוא גורר את באן-קי-מון המסכן לטקס תשליך, במסגרת מאמציה של ישראל לקדם הכרה ביום כיפור כחג רשמי של האו"ם, לא פחות ולא יותר, אומר השגריר כי "היהדות מקדישה בזמן זה של השנה רגע מיוחד של התבוננות פנימית על מעשינו בעבר ושל מחשבה על התחדשות ושינוי בעתיד" – ומיד מפציר באו"ם עצמו לעשות חשבון נפש.
כאשר אנו, בפורום לחשיבה אזורית, מבקשים לספר את המציאות המזרח-תיכונית על מורכבותה, אנו מבקשים לא רק להאיר פה ושם את התמונה הקודרת המצטיירת בתקשורת הישראלית, אלא גם לעשות חשבון נפש פנימי: להציב את ישראל בתוך ההקשר הבילטרלי והאזורי ולהראות כיצד גם היא תורמת להמשך הסכסוך, להשוות בינה לבין שכנותיה ולהראות כיצד מעשים ומאפיינים של מדינת ישראל ושל אוכלוסייתה מחברים אותנו דווקא ל"הם" הקרובים – מדינות המזרח התיכון, ה"אחר" האולטימטיבי שלנו, ומרחיקים אותנו מה"הם" הרחוקים – המערב הדמוקרטי-ליברלי. זהו אותו מערב שאליו אנו כה שואפים, אולי רק באומר ולצרכי הסברה, להשתייך, בזמן שאנו מחשיבים את גייסות ההגנה על ה"יהודית" כלָנוּ, ואת גייסות ההגנה על ה"דמוקרטית" כלצרינו.
נסיונותינו בפורום להציג את הצדדים המוארים "שלהם" נתקלים בסלחנות, אולם נסיונותינו להציג את הצדדים האפלים שלנו, או להשוות בינינו ל"בינם", נתקלים בביקורת קשה. לא אחת יצא לנו להיתקל בשיתופים של כתבות מהאתר, שבהם המליצו קוראים לחבריהם להתעלם מפסקה המשווה בין תופעות בעולם הערבי ובישראל, שממנה עולה ש"הם", שומו שמיים, אולי טובים מאתנו פה ושם, ולהתמקד ב"יתר המאמר". זאת משום שאין שום מניעה לקרוא "עליהם", אבל אסור בתכלית האיסור לקרוא "עלינו", שהרי אנו שונים מהם, ולעולם אין אנו זקוקים לחשבון נפש, בוודאי לא "מולם".
נאחל לכל קוראותינו וקוראינו יום אחד, שעה אחת, של חשבון נפש. לא רק אישי, אלא גם לאומי. ולא רק באומר, אלא גם במעשה.
שנה טובה וגמר חתימה טובה.
