בריאיון ל״הארץ״ תיארה לאחרונה הסופרת מיה סביר את תהליך הפיוס ברואנדה, בעקבות רצח העם שהתרחש במדינה בשנת 1994. תושבי רואנדה, סיפרה סביר, גאים מאוד בפיוס שלהם, לרבות אלה שאינם שלמים אתו. בבסיס התהליך עומדת ההבנה כי ״שני הצדדים הם חלק שווה מהפתרון; הקול שלהם, הצרכים שלהם והרצונות שלהם שווים״.
הפיוס קשה וכאוב, אך שני הצדדים מבינים כי אין ברירה אלא לחיות יחד, גם למען הדורות הבאים. משאלותיה של המראיינת, איילת שני, ומהערותיה של סביר עצמה, חשפו מורכבות גדולה יותר. שני הסבירה כי נשיא רואנדה פול קגאמה ״פשוט כפה את הפיוס על אזרחי רואנדה״. התהליך היה מלווה בכוחנות גדולה, כשהזכרון מתפקד כ"מין מכשיר של השלטון״.
הערות כמעט אקראיות אלו חותרות תחת נרטיב הפיוס ברואנדה שמציירת סביר, המוצג גם בכותרת הריאיון: ״לא חייבים לסלוח על מנת להתפייס״. הן מדויקות יותר מהנרטיב. תהליך הפיוס בין ההוטו לבין הטוטסי ברואנדה נכפה על ידי הממשלה, ובמסגרתו מוכרים רק הקורבנות בני הטוטסי, בעוד עשרות אלפי הקורבנות בני ההוטו מושכחים.
עם הקרבנות המושכחים נמנים אלה שנרצחו על ידי משטר ההוטו שביצע את רצח העם, ואלה שנרצחו על ידי החזית הפטריוטית הרואנדית בראשות קגאמה, שעצרה את רצח העם ומאז שולטת ברואנדה. שאלת אחריותה של החזית, שפלישתה לרואנדה באוקטובר 1990 הובילה בסופו של דבר לרצח העם, נותרת מחוץ לדיון. כך גם אחריותו של קגאמה לרצח מאות אלפים בקונגו השכנה, רבים מהם הוטו, ולמלחמות בקונגו מאז אמצע שנות התשעים, שהביאו למותם של כחמישה מיליון בני אדם.
גם ההיסטוריה הרחוקה יותר של רואנדה מושכחת. הטוטסי שלטו בהוטו עוד לפני שהשלטון הקולוניאלי הגרמני, ולאחר מכן הבלגי, עיגנו שליטה זו באידיאולוגיה הגזענית שהטמיעו ברואנדה. חד-צדדיותו של תהליך הפיוס ברואנדה מוסווה על ידי הגדרת הטוטסי וההוטו כזהויות שהומצאו על ידי האדם הלבן, ועצם אזכורן מהווה ״אידיאולוגית ג׳נוסייד״ שעונשה מאסר. תהליך חשיפת האמת והפיוס, שלכאורה התרחש ״מלמטה״, במוסדות מסורתיים של הקהילות המקומיות, הוכתב על ידי הממשלה מתוך האינטרסים שלה. לא לחינם מותחים רבים מחוקרי רואנדה ביקורת חריפה על התהליך ועל אופן שיקומה של המדינה, בניגוד לרוב התיאורים בתקשורת ובתרבות הפופולרית.
הריאיון ל״הארץ״ מספר רק חלק מהאמת. עבור רבים ברואנדה אכן נחשפה האמת על רציחת קרוביהם ושכניהם, הנאשמים נענשו ונערך פיוס עם הרוצחים, ככל שהדבר אפשרי. אולם עבור רבים אחרים, הוטו וטוטסי גם יחד, אין מדובר רק בצדק של מנצחים, אלא בביסוס כוחו הרודני של הנשיא קגאמה, בהסוואה של תהליך חשיפת האמת ופיוס ובלגיטימציה של רצח המוני, כל זאת בתמיכת הקהילה הבינלאומית.
בראיון מציעה סביר לקחים להקשר הישראלי-פלסטיני, אולם הצעתה בעייתית. לא משום ההבדלים בין המקרים, אלא משום שתהליך פיוס אמתי אינו יכול להתרחש בשעה שרק קורבנותיו של צד אחד מקבלים הכרה, בעוד צדדים אחרים מואשמים באחריות הבלעדית לסכסוך. לא יהיה פיוס אם הוא יתבסס באופן ניכר על יחסי הכוח בין הצדדים, והצד החזק יותר אינו מוכן להכיר באמת בעוולות שגרם.
על אף המציאות בשטח, וחרף מדיניותה של ההנהגה הישראלית הנוכחית, ישראל והפלסטינים מעולם לא היו קרובים יותר לקבלה ציבורית רחבה של הסדר על בסיס שתי מדינות. אולם ישראל עדיין אינה מקבלת אחריות על עוולותיה. ברוח כותרת הראיון ב״הארץ״, רואנדה יכולה ללמדנו שאפשר להגיע להסדר מבלי להתפייס, ושלעתים הסדר כזה הוא המשימה הדחופה ביותר. אך בה בעת אנו למדים כי לטווח הארוך, הסדר המנציח את הפער ביחסי הכוח כדי להתחמק מהאמת והצדק לא יוכל להוות תהליך אמתי, לא של פיוס ולא של סליחה.
