אפשר להבחין בחמישה שלבים עיקריים בהתארגנותם של האסירים הפלסטינים לאורך שנות הכיבוש הישראלי.
הראשון, בין השנים 1967—1971, הוא שלב ההתארגנות על בסיס השתייכות מקומית ומשפחתית, ולכל היותר חברית, בין האסירים. בשלב ההתחלתי הזה לא היו לאסירים גופי הנהגה שייצגו אותם מול שלטונות בתי הסוהר, והם פעלו עצמאית כדי להגן על זכויותיהם ועל זהותם הלאומית. כבר בשנים הראשונות התקיימו שביתות רעב של אסירים פלסטינים, למשל בשנת 1969 בכלא רמלה ובשנת 1970 באשקלון, במחאה על עינויים ותנאי הכליאה.
בשלב השני, בין השנים 1972—1979, התפתחו התארגנויות על בסיס השתייכות פוליטית. הגידול במספר האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים הביא להקמת גופי הנהגה וייצוג של כל הפלגים הפוליטיים באש"ף. לצד ההנהגה הקולקטיבית הקפיד כל אחד מהפלגים לשמר את ייחודו הארגוני והאידיאולוגי באמצעות תקנון וכללי משמעת קפדניים שהגבילו, בין היתר, קשרים חברתיים עם אסירים מפלגים אחרים ומעבר בין פלגים. הקנאות הארגונית והתחרות בין הפלגים הובילו לא אחת למתיחויות ואף למעשי אלימות. בשנת 1976 פרצה בכלא שקמה שביתת רעב שנמשכה 45 יום, אשר הובילה לשיפור תנאי הכליאה ולהכנסתם של ספרים, עיתונים וכלי כתיבה לתאים.
בשלב השלישי, בין השנים 1980—1992, השתלטה תנועת פתח על גופי ההנהגה בכלא. אסירי פתח והחזית העממית הרכיבו את שתי קבוצות האסירים הגדולות ביותר בבתי הכלא, והן ניהלו ביניהן תחרות על השליטה. פתח נאבקה בכל כוחה כדי למנוע מאסיריה לעבור לפלגים האחרים, ותנועת החזית העממית פרסה את חסותה על אסירי חמאס בחלק מבתי הכלא. על אף הגידול במספר האסירים החברים בתנועות האסלאמיות (הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וחמאס) עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הם לא זכו לייצוג הולם בגופי ההנהגה בבתי הכלא משום שנתפסו כיריב פוליטי חתרן ולא-לגיטימי. רק בשנת 1992 הם הוכנסו לגופי ההנהגה. עיקר שיתוף הפעולה בין הפלגים האסלאמיים והלאומיים התבטא בארגון שביתות רעב משותפות; הגדולה שבהן התקיימה בשנת 1992 ב-16 בתי כלא ומעצר במקביל. השביתות עוררו אהדה עממית נרחבת ואילצו את הנהלת בתי הסוהר לנהל מו״מ עם הנהגות האסירים, ואף הביאו לשיפור בתנאי הכליאה.
בשלב הרביעי, בין השנים 1993—2000, השתלטה תנועת חמאס על גופי ההנהגה. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו חלו שינויים בהרכב הדמוגרפי של אוכלוסיית האסירים הפלסטינים ובדפוסי המאבק של האסירים מול שלטונות בתי הסוהר. שחרור אסירי פתח במסגרת המו״מ, ועלייה במספר האסירים משורות התנועות האסלאמיות עקב התנגדותם להסכמים, הובילו לירידה בכוחה של פתח בבתי הכלא ולעליה בכוחה של חמאס. היריבות בין פתח והחזית העממית פינתה מקום לתחרות בין חמאס והג'האד האסלאמי, שהפכו לפלגים הדומיננטיים בבתי הכלא.
סוגיית האסירים נדונה, בין היתר, בסעיף 20 בהסכם קהיר משנת 1994, שבו נקבע כי ישראל תשחרר, כצעד בונה אמון, כחמשת אלפים אסירים ועצירים פלסטינים. אחרי חתימת הסכם קהיר שוחררו 3800 מבין 10,546 האסירים, בהם 400 אסירים פליליים. האסירים קיוו כי הסכם השלום יבטיח את חירותם כ"שבויי מלחמה", אך בפועל הם נותרו ״טרוריסטים ופושעים״. בשל האכזבה ואי-האמון שחשו האסירים כלפי צוות המו״מ הפלסטיני הם החליטו ליטול לידיהם את מושכות המאבק לשחרורם, והחלו לדאוג לאינטרסים האישיים שלהם ופחות לאינטרסים הארגוניים והלאומיים. עד שנת 1998 התקיימו שלוש שביתות רעב ממושכות במטרה לעורר את דעת הקהל הפלסטינית והעולמית, ולהפעיל לחץ על ישראל ועל צוותי המו״מ הפלסטיניים שיוביל לשחרור האסירים. השביתות עוררו הזדהות בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים והביאו לפרוץ עימותים אלימים עם כוחות צה"ל.
בשלב האחרון, שהחל בשנת 2000, איחדה אינתיפאדת אל-אקצא את השורות בקרב האסירים הפלסטינים, ומספרם של אסירי התנועות הלאומיות והאסלאמיות עלה. לאחר עשרים וחמש שנות שליטה של תנועת פתח ושמונה שנות שליטה של חמאס נוצר מאזן כוחות בין האסירים של פלגי אש"ף ואלה של התנועות האסלאמיות. הקנאות הארגונית נחלשה, ואף גובש מסמך פיוס לאומי שנוסח על ידי אסירים מפתח, החזית העממית וחמאס. הנהלת בתי הסוהר ביטלה חלק גדול מההקלות שניתנו לאסירים כדי להפעיל לחץ על ההנהגות בעזה ובגדה המערבית לשחרר חטופים ישראלים. בתגובה פתחו האסירים בשביתות רעב ממושכות, שבסופן הגיעו הצדדים להבנות.
אחד ההסכמים הבולטים נחתם ב-14 במאי 2012. האסירים התחייבו להימנע מכל פעילות טרור, וישראל התחייבה לשפר את תנאי הכליאה שלהם ולצמצם את מספר המעצרים המנהליים. שביתות הרעב הפכו לאמצעי לחץ בידי האסירים וזכו לתמיכה ציבורית נרחבת בגדה המערבית וברצועת עזה, בישראל ובעולם. בראשית חודש פברואר האחרון דקרו שני אסירי חמאס סוהרים בכלא נפחא ובכלא הנגב במחאה על המדיניות הפוגענית כלפי אסירים ובני משפחותיהם.
במחאה האלימה לא היה כל חדש, ולדקירות אף קדמו אזהרות. עיסא קראקע, ראש המשרד לענייני אסירים ומשוחררים ברשות הפלסטינית, התריע כי ההחמרה במצבם של האסירים תסלים את המאבק ותרחיב אותו לקראת יום האסיר הפלסטיני בחודש אפריל. קראקע טען כי הפלסטינים זקוקים לאינתיפאדת אסירים משום שישראל אינה מכבדת את ההסכמים הנוגעים להם. פוזי ברהום, דובר חמאס, קרא לארגונים המשפטיים וההומניטאריים להגן על זכויות האסירים, ולפלגים הפלסטיניים לתמוך באינתיפאדת האסירים בכל דרך, כדי להפעיל לחץ על ישראל ולאלצה לכבד את זכויות האסירים.
מעשי הדקירה האחרונים זכו לשבח מצד נציגי הפלגים השונים והשיח הקצין. בין היתר קראו פעילים בתנועת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני לחטוף חיילים, שישמשו כקלפי מיקוח לשחרור אסירים, נוכח הפרה מתמשכת של אמנות בינלאומיות על ידי ישראל. אסירי החזית העממית קראו לסטודנטים ולצעירים הפעילים בתנועה לארגן הפגנות המוניות, ולייסד גוף לאומי שינסח אסטרטגית מאבק כוללת לשחרור האסירים. אסירי החזית הבטיחו כי שנת 2017 תהיה שנת העימות וההסלמה בבתי הכלא הישראליים.
זעמם של האסירים הפלסטינים הולך ומתעצם אל מול מדיניות הכליאה הישראלית וכלפי הממסד הפלסטיני והפלגים, שאינם טרודים במצוקת האסירים אלא בהישרדות. מאזן הכוחות שנוצר בתוך בתי הכלא ובחירתו של יחיא סנואר, המחזיק בתיק האסירים, למנהיג חמאס בעזה, עשויים להגביר את שיתוף הפעולה בין הפלגים השונים לקראת מחאה קולקטיבית ואגרסיבית יותר בבתי הכלא. מרי אסירים עשוי להיתפס כאמצעי הרבה פחות הרסני ומזיק בדעת הקהל הבינלאומית והערבית מאשר עימות צבאי.
המחאה עשויה להיות חלק מהריטואל הקבוע שבסופו ייחתם הסכם בין הצדדים עד הפעם הבאה. אולם היא עשויה להיות גם שלב נוסף בשבירת מחסום הפחד של ההמונים, שייצאו הפעם לרחובות לאינתיפאדת החירות – חרות מהנושאים והנותנים, הן הישראלים והן הפלסטינים.
עריכה: ד"ר לילך אסף
