בשיח הישראלי נתפס רג'פ טייפ ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, כאיסלאמיסט. ברשימה קצרה זו אבקש לעשות שני דברים: ראשית, לטעון שאין לראות בארדואן איסלאמיסט, אלא שמרן. ושנית, להסביר מדוע בישראל מצויר ארדואן כאיסלאמיסט וכיצד מיצובו ככזה משרת את מרכזי הכוח הפוליטיים.
מאז הקמת מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) ב-2001 חוזר ארדואן ומצהיר כי מפלגתו אינה מבוססת על דת, אלא היא מפלגה "שמרנית דמוקרטית". לפני עלייתו לשלטון הוא טען שהאסלאם לא יהווה אפילו נקודת התייחסות במדיניות ממשלתו. לא מן הנמנע שהצהרה זו נועדה למנוע את פסילת רשימתו כפי שקרה למפלגת "הרווחה" בתורכיה מספר שנים קודם לכן, ואכן קשה להתעלם מן המרכיב הדתי של מפלגתו של ארדואן. אבל, רבים בתורכיה ראו (ואולי עדיין רואים) במפלגה את המקבילה המוסלמית למפלגות הנוצריות-דמוקרטיות בגרמניה, צרפת ואיטליה. כלומר, זו מפלגה בעלת ערכים ליברל-דמוקרטיים המושפעת מערכים מוסלמיים.
עלייתו לשלטון של ארדואן התאפשרה לא מעט הודות לפעילותו כראש עיריית איסתנבול (1998-1994). במהלך שנים אלו הוכיח ארדואן את יכולותיו לפתור בעיות כרוניות ממנה סבלה העיר. הפרגמטיזם הפוליטי והכלכלי שהפגין הצליח להפיג חששות שהועלו על ידי "חילונים" שראו בו "דתי." הוא גם השכיל לחבור אל כוחות שמאל ששאפו להגביל את כוחו של הצבא בפוליטיקה התורכית.
מאז עלתה מפלגת הצדק והפיתוח, התבטאויות בכיריה ומדיניותה הצליחו לבלבל את מי שעקבו אחריה. מצד אחד היא נקטה לשון ברורה בעד זכויות הפרט וזכויות מיעוטים, ומנגד מדיניותה נותרה לאומנית, שעיקרה "תורכיה לתורכים". בניגוד להגדרה הכמאליסטית, הלאומיות התורכית על פי מפלגת הצדק והפיתוח הינה של תורכים, מוסלמים וסונים (המהווים רוב כמעט מוחלט). גישה זו יוצרת למשל פוטנציאל להכיל את המיעוט הכורדי במדינה המהווה כמעט 20% מאוכלוסייתה. כך, ייתכן וארדואן ישכיל ויצליח למצוא פתרון לאחת הבעיות הסבוכות בתורכיה (מנגד קיים החשש שינצל את המשא ומתן כדי להביא להטמעת המיעוט הכורדי ברוב התורכי).
אני סבור שמדיניותו של ארדואן, כמו גם הצהרותיו, תואמות את התפיסות השמרניות ליברליות ולא נוצריות-דמוקרטיות. היא כוללת כלכלה ליברלית ושאיפה לשימור מבנים מסורתיים, כבוד לסמכות (בבית, בבית הספר וכלפי המדינה), והרצון לשמר ערכים דתיים. בשנים האחרונות ניתן להבחין במעבר מרצון של מפלגת הצדק והפיתוח לקבוע את האופי של המרחב הציבורי לרצון לקבוע את האופי של המרחב הפרטי.
בישראל מתייגים את ארדואן כאיסלאמיסט על פי מיטב המסורת המזרחנית. לתיוג שכזה יש כוח הסברי המדבר בעד עצמו. מכיוון שארדואן איסלאמיסט הוא יוצא נגד מדיניות ממשלת ישראל. מכיוון שהוא איסלאמיסט הוא תומך במאבק הפלסטיני לכונן מדינה עצמאית. מכיוון שהוא איסלאמיסט הוא תומך בחמאס ברצועת עזה. האמנם?
מרגע שהפרשנים השונים מכנים את ארדואן "איסלאמיסט" שוב אין צורך לבדוק את מניעיו של ארדואן ולהסביר את מדיניותו. וברגע שארדואן יצא נגד ישראל, היה צורך להכניסו לקובייה המתאימה, אשר תעקר את הצורך להתמודד עם טענותיו של ארדואן נגד מדיניות ישראל.
אבל, האם יש לתואר איסלאמיסט כוח הסברי? האם ניתן בכלל לתייג אדם או ארגון ככזה? על מנת להבהיר את כוונתי אבקש לנסות תרגיל קצרצר.
במדינות רבות לדת יש תפקיד בפוליטיקה. כך למשל, בארצות הברית ניתן למצוא ימין דתי, אבל אין תואר "נוצריסט". ואם נתקרב קצת אל עצמנו, מפלגת הבית היהודי של נפתלי בנט מזכירה מאוד את מפלגתו של ארדואן. היא לאומנית, דתית, ומבחינה כלכלית נמצאת ימינה על הקשת. אז מדוע בנט אינו מתויג כ"יהודיסט"? יש משהו מפחיד ומיסטי בתואר איסלאמיסט. להיות דתי מוסלמי נתפס כלא לגיטימי. הרי מוסלמי לא יכול להכיל את הקדמה. הוא אינו יכול להשתחרר מכבלי דתו. הוא גם תומך בטרור בצורה כזו או אחרת. בקיצור מאיים.
לעומת זאת, להיות דתי נוצרי או יהודי נתפס כלגיטימי. אלו הן דתות נאורות ומתקדמות. יש בהן ריבוי קולות. יש בתוכן אנשים דתיים, אבל דמוקרטיים. הרבה יותר קל להתעלם מן הצבעים הרבים הקיימים בקרב מיליארדי המאמינים בדתו של הנביא מחמד. מה שלא מוכנים לקבל בשיח הישראלי הוא את העמדה הבסיסית שאין משהו מהותית שונה בדתיים מוסלמיים.
רשימה זו לא באה לסנגר על ארדואן או מדיניותו. חלקים ממנה ראויים לסינגור וחלקים ממנה להוקעה. ואולם, הבסיס לסינגור או ההוקעה אינם מצויים בדתיותו של ארדואן. מיתוגו של ארדואן כאיסלאמיסט מחליש את הביקורת המוצדקת שיכולה להיכתב או להיאמר כנגדו. מיתוג זה חושף את עיוורוננו למתרחש בזירה הפוליטית המקומית ומוכיח שעוד ארוכה הדרך שעלינו לעשות עד שנוכל לקעקע תפיסות מתנשאות כנגד שכנינו ועד שנערוך בדק בית לגבי מקומה של מדיניות ממשלת ישראל ותרומתה לשינוי מצב הרוח בתורכיה כלפי ישראל. הרי במשוואה בה קיימים "אנחנו" ו"הם" לא ניתן להודות באשמה.
עמרי פז מרצה לתולדות האימפריה העוסמאנית ותורכיה המודרנית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועורך כתב העת ג'מאעה.
