ההפיכה בלוב בפברואר 2011 הביאה לסיומו של משטר הקולונל מועמר אל-קדאפי, שהפיל את המשטר המלוכני של אדריס א-סנוסי בהפיכה צבאית בשנת 1969. לאחר שמינה עצמו ל"נשיא מועצת הנהגת המהפכה" הוציא קדאפי להורג את חבריו להפיכה והוציא אל מחוץ לחוק מפלגות אופוזיציה ואיגודי עובדים. את הפגיעה הקשה ביותר ספגו ארגוני נשים, סטודנטים ופעילי זכויות אדם בקמפוסים השונים במהלך שנות השבעים.
אחרי הצלחת ההפיכה ורצח קדאפי הקים העם הלובי גוף ממסדי זמני בשם "הוועידה הלאומית הכללית" שתפקידו היה לנהל את תהליך הדמוקרטיזציה ובין היתר לנסח חוקה חדשה ולפקח על הבחירות הראשונות. תקופת המעבר התאפיינה במתח גובר בין הזרמים הלאומיים-ליברלים ובין הזרמים האסלאמיים במדינה. האחים המוסלמים ביקשו את סיוען של מיליציות אסלאמיות במטרה להכתיב את סדר היום הפוליטי; חברי הוועידה, פוליטיקאים, גנרלים ואזרחים נרצחו, נחטפו ועונו כדי לגרום להם לשתף פעולה עם האסלאמיסטים. דו"ח של האו"ם משנת 2014 חשף ממצאים קשים ביותר על היקף הפגיעה בזכויות האדם והאזרח בלוב בתקופת המעבר.
בתוך מציאות כאוטית קשה ואלימה זו פעלו הנשים הלוביות. כמו בהפיכות אחרות בעולם הערבי היו הנשים בלוב חלוצות ביציאה לרחובות ובדרישה להפלת המשטר. בערים גדולות, בהן הבירה טריפולי, וכן בעיירות ובכפרים רבים, הובילו נשים את ההפגנות, ריכזו את הלוגיסטיקה של המחאה, טיפלו בפצועים והעניקו מחסה למורדים נמלטים. בהמשך התרחבו התפקידים שהן נטלו על עצמן והן החלו לתעד הפרת זכויות אדם, להפיץ מידע ברשתות החברתיות ולהקים ארגונים לסיוע הומניטרי ולשינוי פוליטי, שחלקם נועדו למלא את תפקידיהם של מוסדות המדינה שקרסו.
אימאן אל-עבידי הייתה מהראשונות שיצאו לרחובות טריפולי בתחילת ההפיכה, והיא העניקה השראה לנשים לוביות רבות שהצטרפו לשורות ההפיכה בהמשך. אישה אחרת ששברה מוסכמות חברתיות ופוליטיות ביחס להשתתפותן של נשים במחאה הייתה סַלְוַא בּוּגְעַיְגִיס, שארגנה את ההפגנות הראשונות בפברואר 2011. היא ובעלה מחו נמרצות נגד אסלאמיסטים שהתכוונו להדיר נשים מהמרחב הפוליטי, וביוני 2014 שילם הזוג מחיר כבד על אומץ לבו. סלוא נרצחה בביתה בדם קר, ובעלה נעלם מעל פני האדמה.
נשים לוביות רבות דיווחו באמצעי התקשורת, הרשתות החברתיות וארגוני זכויות אדם כי נחשפו לאלימות, רדיפה, מאסר, נסיונות התנקשות ואונס מצד מיליציות אסלאמיות קיצוניות. אולם למרות זאת היו להן הישגים פורצי דרך במדינה. בבחירות הראשונות למועצת המעבר בשנת 2011 התמודדו 600 נשים על 200 המושבים במועצה, ובסופו של דבר נבחרו 33 נשים לתפקיד. דו"ח Human Rights Watch משנת 2014 אף מצא כי שיעור השתתפותן של נשים בוועדות שהיו אמונות על ניסוחה של החוקה הלובית מחדש עמד על 40 אחוז.
המיליציות החמושות המעורבות במלחמה הפנימית בלוב רבות. גם אלה שתומכות בהקמת מדינה דמוקרטית מבקשות לבססה על חוקי השריעה. אף מיליציה, כמובן, לא תומכת בשוויון לנשים. לרוב הצער, גם הכוחות הליברלים בגדו בנשים הלוביות והודיעו על תמיכתם במדינה שחוקתה היא השריעה. ארגוני הנשים מפולגים: ישנם התומכים במדינת הלכה ומבקשים לשתף פעולה עם השיח והשחקנים הדתיים, וישנם ארגונים ופעילות המתנגדות לכך ומשלמות מחיר פוליטי ואישי יקר מאוד.
טועה מי שחושב שמכשול העיקרי העומד בפני נשים בלוב הוא עלייתם של זרמים דתיים קיצוניים, שחלקם כבר שולטים באזורים שונים במדינה והחילו עליהם את הפרשנות שלהם לחוקי השריעה, ובכלל זאת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, ריבוי נשים ונישואי קטינות. גם המרחב הפוליטי הממסדי מגביל נשים; המועצה הלאומית של לוב, שהייתה אמונה על ניסוחה של חוקה דמוקרטית, העבירה חוק בחירות חדש בשנת 2014 המגביל את ייצוג הנשים בפרלמנט לעשרה אחוזים מחברי הבית. פעילות נטשו את המחאה ברחובות ועברו למאבק פוליטי במוסדות המדינה, כשהן מתאגדות לצורך כך בגוף שנקרא "הקואליציה האזרחית".
עוד ארוכה הדרך לשוויון לנשים בחברה המסורתית הלובית. שני האתגרים העיקריים העומדים בפני נשים במדינה הם מיסוד של התארגנויות שתייצרנה חזית וקול אלטרנטיבי לשיח האסלאמיסטי המדיר, וחשוב וקשה יותר מכך – הובלת שינוי תודעתי שיערער את הדינמיקות הדכאניות שמייצר המבנה החברתי השבטי בלוב.
