כמו משחק הילדים הידוע "גולם במעגל", גם לנו קם גולם ישן-חדש במעגל. יש לו אפילו שם: "היוזמה האזורית", "השלום האזורי", ויש הגורסים "ועידה אזורית" או "מהלך אזורי". המכנה המשותף לכלל המונחים הללו היא כמובן המילה "אזורי".
היצור הוירטואלי הזה כמו הומצא מחדש לפני חודשים אחדים, לאחר נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית וביקורו של ראש הממשלה נתניהו בוושינגטון. אולם שורשיו של המהלך האזורי חוזרים לכשלונו המהדהד של המשא ומתן המדיני בין ישראל לבין הפלסטינים בקמפ-דוד (קיץ 2000) ולאינתיפאדה השניה שפרצה בספטמבר אותה שנה.
ההגיון של המהלך האזורי היה ברור מאוד בזמנו: ישראל והפלסטינים קרובים מאד להסדר היסטורי אך מתקשים לצעוד את המייל האחרון. מכאן שנדרש גיבוי כלל-ערבי לערפאת כדי לסגור את קצוות החוטים הפורומים ולאחוז בידיהם הרועדות של שני הצדדים. כך יכול היה המנהיג הפלסטיני לסגור על עסקה הכוללת את סוגיית ירושלים, שמבחינתו כרוכה בוויתור החורג מסמכותו, לקבל מישראל הגמשה נוספת בעמדותיה הבטחוניות ולהציע לה בתמורה נורמליזציה מלאה ושלום עם העולם הערבי. לשיא נוכחותה המדינית הגיעה היוזמה האזורית בהשקת היוזמה הסעודית, שהפכה ליוזמת השלום הערבית. מאז גוועה היוזמה הזו על רקע פרצי האלימות העתיים בין יהודים לפלסטינים.
עתה שב המהלך האזורי בלבוש חדש לחלוטין וכנקודת מפגש של אינטרסים בין שחקנים שונים המקדמים, כל אחד מסיבותיו הוא, את השיח האזורי.
השחקן הראשון היא כמובן ארצות הברית של טראמפ, הרואה במהלך האזורי נוסחת קסם להוצאת העגלה השקועה של יחסי ישראל והפלסטינים מן הבוץ העמוק שבו היא נתונה זה עשור ומחצה. ארצות הברית איננה חושבת על שלום אוטופי אלא על מידה מסויימת של יציבות אזורית שתאפשר לה לקדם את מטרותיה האסטרטגיות שכלל אינן קשורות לענייני האזור. מנקודת מבט זו, ממשל טראמפ אינו שונה מממשל אובמה, להוציא אולי השפה, הטרמינולוגיה, הסגנון ובעיקר רידוד השיח האוטופי והמרתו בשיח עסקי.
שחקניות אחרות הן המדינות הערביות המכונות "פרגמטיות", שהמזרח התיכון החדש שלאחר האביב הערבי הפך מקום מאיים עבורן. קידום מהלך אזורי מאפשר להן להחזיר עטרה ליושנה, לנסות ולהגביה את חומות ההגנה מפני חדירת רוחות השינוי, ואולי גם לחזק את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית מול התרחבות הנוכחות האיראנית באזור.
ישראל רואה במהלך אזורי הזדמנות להסטת מרכז הכובד של הדיון מהיחסים הבילטרלים בינה לבין הפלסטינים אל מיסוד של תהליכי נורמליזציה ושיתוף פעולה תלוי-אינטרסים השוררים בינה לבין מספר מדינות באזור. האינטרסים הללו אינם כוללים, כמובן, את העניין הפלסטיני, וזו הסיבה שבגינה מגלה הרשות הפלסטינית רתיעה בסיסית מהמהלך האזורי ורואה בו איום, ואפילו משמעותי, על עצמאות ההחלטה שלה. כך או אחרת, אבו מאזן לא יוכל להדיר את רגליו מהמשחק היחיד בעיר, ויש להניח כי יתייצב, עם הסתייגותיו, בוושינגטון לשיחות עם האמריקנים על קידום המהלך.
ה"יוזמה האזורית" יצאה אם כן לדרכה. למרות הציפיות במרכז-שמאל הישראלי עוד מתקופת הבחירות האחרונות, המהלך אינו נושא הבטחה גדולה לחידוש התהליך המדיני ולמימוש הסדר מדיני ארוך טווח. בשונה מהגירסה הראשונה שלו, שהורתה בשבירת הכלים הגדולה של תהליך אוסלו ולידתה בחתירה לתיקון תהליך ההסדרים ולשיקומו, הגירסה הנוכחית קמה על רקע תמורה משמעותית בנסיבות בארצות הברית, באזור ובישראל. עבור כל השחקנים המעורבים נושא ה"מהלך האזורי" משמעות צנועה ומוגבלת ביותר.
למרות זאת, המהלך הזה אינו חלול לחלוטין. התנעתו תייצר עשייה מדינית, מפגשים בין מנהיגים, הצהרות ונאומים, מסעות דילוגים של דיפלומטים ושיח ציבורי ופוליטי. את מאווייהם של תומכי השלום הישראלי-פלסטיני, לרבות הדוגלים בחלופות לרעיון שתי המדינות, הדבר לא יספק. אולם במציאות הנוכחית, שבה יציבות פוליטית היא ערך העומד בפני עצמו, חידוש העיסוק במדינאות אזורית מקפל עבור שחקנים חשובים באזור ובעולם ערך שאין להקל בו ראש.
