"דאע"ש במסגדים ובספרי הלימוד". זו הייתה כותרת מאמרה של דלאל סלאמה, עיתונאית ופובליציסטית ירדנית נוצריה, מורה לשעבר במשרד החינוך הירדני, באתר הירדני הליברלי חִבְּר (7iber, "דיו" בערבית). וכך כתבה:
"ב-26 בדצמבר האחרון, יום לאחר חג המולד, הקדיש השיח' באחד המסגדים הקרובים לביתי את דרשת יום השישי כדי לתקוף את המוסלמים אשר 'הִידַּמוּ לכופרים' וציינו את החג יום קודם לכן יחד עם הנוצרים. בלשון זו התייחס אל הנוצרים: 'עלינו לשנוא את הקהילה הזו, את דתה המסולפת ואת הברית החדשה המסולפת'.
משרד ההקדשים פתח לפני כמה חודשים במלחמה נגד דרשני המסגדים התומכים בדאע"ש, ואינני יודעת אם יילחמו גם במסיתים נגד נוצרים. אולם גם אם כן, דבר זה לבדו לא יחולל שינוי מהותי. לב הבעיה אינו הבעת רעיונות קיצוניים אלא האמונה בהם. כל עוד המאבק בקיצוניות אינו מתעמת עם האמונה, הוא יגרד את קצה הקרחון בלבד."
השיח התקשורתי המדגיש את ההבדל בין הטרור לבין 'האסלאם האמיתי', סבורה סלאמה, אינו אלא פלפול לשוני רגשני. מכיוון שרוב השיח הזה נובע מהתקשורת הרשמית, לא נותר אלא להסיק ש'האסלאם האמיתי' הוא זה המופץ בספרי הלימוד במערכת החינוך הממלכתית. לפני כחצי שנה, מזכירה המחברת, סערה דעת הקהל הערבית בעקבות פתיחתו של שוק עבדים במחוז נינוה בעיראק, שבו נמכרו נשים נוצריות ויזידיות שנחטפו על ידי דאע"ש.
"נאמר אז כי זהו אינו 'האסלאם האמיתי', אולם ספרי ההיסטוריה לכיתה ט' מלמדים כי עבדים ושפחות היו חלק מהחברה האסלאמית בעבר, ומפרשים כי 'הדת האסלאמית לא ביטלה את סחר העבדים אלא תבעה להעניק להם יחס טוב ועודדה לשחררם בדרכים שונות'. דהיינו, התלמידים במערכת החינוך לומדים כי סחר העבדים הוא לגיטימי מבחינת האסלאם, אולם שומה על מוסלמי בעל מידות אנושיות תרומיות להואיל בטובו ולשחרר את העבדים ללא תמורה כספית, או לגבות אותה מהעבד עצמו, או לשחרר את עבדיו כדי לכפר על חטא שחטא".
"הגינויים על ההוצאות להורג של 'חוזרים בשאלה' על ידי דאע"ש מתייחסים לכך ש'האסלאם האמיתי' הוא סובלני ביחס לחופש הדעה, אולם בספר חינוך אסלאמי לכיתה ט' לומדים התלמידים כי חובה להרוג את החוזרים בשאלה. לפי הספר, ההסכמה בין חברי הנביא על רצח של חוזרים בשאלה הוא אחד הדוגמאות לעקרון ה'קונצנזוס', אשר נחשב לאחד ממקורות החקיקה בהלכה האסלאמית, לאחר הקוראן ודרכו של הנביא. לפי אותו ספר, כל מה שהוא בבחינת קונצנזוס 'חובה לקיימו ואסור להפר אותו'. בשיח הציבורי נמתחת ביקורת גם על עונשים כמו סקילה ומלקות שדאע"ש גוזרת על ניאוף, אולם בספר תרבות אסלאמית לכיתה ז' לומד התלמיד כי העונש ההלכתי לנואף נשוי הוא 'סקילה עד מוות', ולשאינו נשוי 'מאה מלקות בפומבי ללא רחמים, מבלי להקל בעצמת המלקות ומבלי להפחית ממספרן'."
כל זה, מדגישה סלאמה, לא מופיע בספרי הלימוד כהיסטוריה שעבר זמנה, אלא כאופן שבו תופסת דת האסלאם את ההווה. כל רעיון אינטלקטואלי או חברתי מוצג בספרים הללו מנקודת מבט דתית אסלאמית, ותוך התעלמות מוחלטת מהמגוון הדתי והרעיוני הקיים בירדן ובעולם. כך, כותבת המחברת, בספר "חינוך לאומי ואזרחי לכיתה ז'" נדונים מושגים כמו משפחה, היחסים בתוך המשפחה וזכויות האשה מתוך נקודת מבט דתית-אסלאמית בלבד, אף שהספר מתהדר בכותרת "אזרחי".
ספרי הלימוד, כותבת סלאמה, אינם מתעלמים רק מדתות וקהילות לא מוסלמיות אלא גם מהמגוון ומריבוי הדעות בתוך דת האסלאם עצמה, למשל בנושא בנושא תכנון המשפחה. היא מדגישה:
"קבוצה כלשהי הטוענת לבעלות על האמת תצמיח קיצוניות, משום שבהמשך היא תטען שאחרים המאמצים 'אמיתות' שונות אינם בני פלוגתא שווי ערך, הנהנים כמותה מזכות קיום והבעת דעה, אלא סוטים מדרך הישר. לכן בעלי דתות ואמונות אחרות יוצגו, כפי שמופיע בספר התרבות האסלאמית לכיתה ח', כ'בני חסות' הנהנים מ'סובלנות' ומחופש פולחן 'מבלי להתגרות ברגשותיהם של המוסלמים', וזכאים לשאת במשרות ציבוריות 'מלבד ראשות הממשלה ופיקוד הצבא'."
מצבם של אלה עוד טוב מזה של בעלי אידיאולוגיות אחרות, כותבת סלאמה, אשר מופיעים בספר תרבות אסלאמית לכיתה ז' כאחת הסיבות לנסיגתה של ה'אומה' משום שאימצו
"רעיונות, מנהגים וערכים רבים הזרים לאומה המוסלמית, נגזרים מרעיונותיהן וערכיהן של אומות אחרות […] ותרבות מיובאת אשר איננה עולה בקנה אחד עם ערכינו והליכותינו".
סלאמה מספרת על בנה ועל חבריו הנוצרים, אשר נאלצו מדי פעם לשמוע את מוריהם ומורותיהם לדת מסבירים כי כל מי שאינו מוסלמי יסבול מאש הגיהנום לאחר מותו. המקרה המכוער ביותר, מספרת סלאמה, היה בשנה שעברה, בכיתה י', כאשר המורה השיבה בחיוב על שאלתו של אחד התלמידים האם גם הנוצרים הטובים יישלחו לגיהנום, והסבירה כי כל בר דעת המביט ביקום סביבו יאמץ בהכרח את האסלאם. "זו אשמתם", הוכיחה המורה את תלמידיה, "למה הם לא מפעילים את השכל"?
וכך חותמת סלאמה את מאמרה:
"הבה נתחיל מכאן; האם אנו רוצים להמשיך ולגדל דורות של תלמידים על ברכי התפיסה שכל מי שאינו מוסלמי ייצלה באש הגיהנום? משום שספרי הלימוד, אף אם אינם מאמצים את התפיסה הזו בפירוש, משדרים אותה במשמע: הם מסתגרים בגישה יחידה ביחס לעולם ומחשיבים את זולתה לסוטה מדרך הישר, אף מבלי להתייחס אליה ולהציגה".
מאמרה האמיץ של סלאמה זכה לשיתופים רבים ולדיונים מסועפים ברשתות החברתיות. כאן אפשר לבחון אותו משתי זוויות: העקרונית והמעשית.
מבחינה עקרונית אפשר לטעון כי בדתות רבות מצוי פוטנציאל להדרה וקיצוניות, בין היתר מכיוון שביסודן עומד שכנוע עצמי בצדקתן ובטעות של זולתן. ה"דת האמתית" – בין אם זה ה"אסלאם האמתי" או ה"יהדות האמתית" – אינה אלא בדיה, משום ששבעים פנים לתורה, וגם לקוראן. יסודות של סובלנות ויסודות של קיצוניות מצויים בשפע בכל הכתבים המקודשים, וכל הרוצה יבוא ויקח. מידת ההקצנה בקרב פרשנים ומורי הלכה, הכריזמטיות וכוח המשיכה שלהם, ומספרם וכוחם של המאמינים הנוהים אחריהם, תלויים כולם בנסיבות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ואולי גם תרבותיות – בכל הדתות. מבחינה זו אפשר בהחלט לטעון שהתפתחותה של היהדות האורתודוקסית המודרנית בישראל על רקע קיומו של סכסוך לאומי ודתי, וחוסר רצונה של המדינה להעניק מקום שווה (או לפחות גדול יותר) במרחב הציבורי והממלכתי גם לזרמים ליברלים יותר של היהדות, מעמיקים מגמות של הדרה והקצנה כלפי הזולת בשיח, בפרקטיקה ובפוליטיקה הדתית-לאומית. מן הבחינה העקרונית, אם כן, דומה כי רק תיחומה של הדת למרחב האישי במדינות המזרח התיכון, שאוכלוסיות מסוכסכות מבחינה דתית, אתנית ולאומית חיות בהן זו לצד זו, יצמצם את ההקצנה הדתית או לפחות ינתק אותה ממקורות הכוח הפוטנציאליים והמסוכנים שלה.
מן הבחינה המעשית, עם זאת, יש לפקפק בייתכנות של הפרדת דת ממדינה באזור שמדינותיו נבנו וכוננו על החיבור שבין דת למדינה, ושבאוכלוסיותיהן (לרבות ישראל כמובן) קיימים מרכיבים שמרנים, מסורתיים ודתיים חזקים (ואף מתחזקים) התובעים כוח וייצוג במרחב הציבורי. מבחינה זו נראה כי יסודותיה הדמוקרטיים של ישראל (עדיין?) מחזיקים מעמד בפני התפשטותה של הדת למרחב הציבורי, אם כי הדבר אינו מועיל רבות לאוכלוסיה הערבית/פלסטינית בישראל, אשר נפגעת מהאופן שבו ממומשת הציונות גם בגרסתה הממלכתית. בהשוואה למדינות השכנות, מכל מקום, ישראל היא חוח צחוק בין שושני הבכי בהיבט הזה; מאבקם של מיעוטים נוצרים ולאומיים במזרח התיכון להפרדת דת ממדינה או להחלת עקרון המֻוַאטַנַה – האזרחות השווה לכל – מסובך ומסוכן הרבה יותר. במקרה של מדינות ערב כיום, ואולי גם של מדינת ישראל בעתיד, הפתח לתקווה, אם כן, הוא בתנועת תיקון ורפורמה שתעלה "מלמטה", מתוך הדת עצמה, ותהפוך את המאמינים לסובלנים יותר לזולתם. כפי שעולה גם ממאמרה של סלאמה, הברבריות של דאע"ש כלפי מוסלמים וערבים מעוררת כבר עתה תהליך של התפכחות וביקורת עצמית בקרב מאמינים מוסלמים במרחב, תהליך שהוא מהותי לשינוי עתידי.
