הוויכוח הסהרורי-קמעא בין שני ארכי-רוצחים, מנהיג אל-קאעדה, אַיְמַן א-זַּוַאהִרִי, ומנהיג דאע"ש, אבו בכר אל-בגדאדי, על מידת אכזריותה של דאע"ש, אינו חדש. כבר לפני כעשור שלח זואהרי איגרת ובה דרש מן המפקד דאז של כוחות אל-קאעדה בעיראק, המוכר בשם אבו מוּסְעַבּ א-זרקאוי, שיחדל להתעלל באוכלוסייה המקומית ויפסיק להקרין סרטונים שבהם נראים אנשיו עורפים ראשים של קורבנותיהם. זרקאוי לא השתכנע מנימוקיו של זוואהרי, אבל כשנה לאחר שקיבל את האיגרת הגיעו אליו האמריקאים והרגו אותו.
זרקאוי, שהיה גנב מכוניות לפני שהצטרף לאל-קאעדה וקנה את עולמו במפגני אכזריות, לא הותיר אחריו מורשת רעיונית מתוחכמת, אבל הוא הבין, ואף השיב למבקריו, שהאכזריות מושכת אליה את האליטה של הלוחמים המסורים, המוכנים להקריב את עצמם במאבק נגד אויבי האסלאם. גישה זו אומצה ככל הנראה בידי תלמידו אל-בגדאדי, הממשיך את הקו הזה כיום, ולכן גם ממשיך לספוג את הביקורת של מנהיג אל-קאעדה.
אולם תשומת הלב המופנית לאכזריותם של אל-בגדאדי ואנשיו, הן מצד מנהיגי אל-קאעדה הן מצד העיתונות המערבית, מסתירה שינוי רב-משמעות שהתחולל בקרבם. אל-בגדאדי החל לחשוב כמו מנהיג של מדינה, וההתקפות שאנשיו מבצעים אינן מכוונות עוד לפיגועים נגד האוכלוסייה בלבד. בחודש האחרון אנחנו עדים להשתלטות של דאע"ש על מרחבים קריטיים עשירים באוצרות טבע שיאפשרו לו להקים מדינה, כגון מפעלי הזיקוק בבייג'י, שדוברו של אל-בגדאדי הבטיח להמשיך ולהפעילם ואף להעבירם לניהולם של התושבים המקומיים.
ההבטחה שהשבטים המקומיים ינהלו את המפעל היא עדות לשיעור שמנהיגי האסלאם הקיצוני למדו לאחר שנים של כישלונות: מן ההכרח לרתום את האוכלוסייה המקומית לארגון. ללא תמיכה של הכוחות המקומיים, אין ללוחמים סיכוי להמשיך ולשלוט במרחב שהם כובשים. יתר על כן, אל-בגדאדי משחק בבייג'י משחק מתוחכם. כבר שנים שהאוכלוסייה המקומית סובלת מניצול מצד ראש ממשלת עיראק, נורי אל-מאלכי השיעי, המעביר את מרבית הכנסות הנפט לאוכלוסייה השיעית או לכיסיהם של פקידים מושחתים ואינו משאיר כסף בידי הסונים המשוועים להשקעות באזורי מגוריהם. על רקע הניצול והעושק של אל-מאלכי, ההבטחה של אל-בגדאדי לסונים שהכסף יישאר במחוזם-שלהם וישמש לצורכיהם היא פיתוי לא מבוטל לחבור לכוחותיו.
עדות נוספת לתפישה האסטרטגית המתפתחת בקרב המורדים ניכרת בהשתלטותם על סכרים ומקורות מים. במדינה כמו עיראק, שבה הטמפרטורה בקיץ עשויה לנשוק לחמישים מעלות, קשה לשרוד זמן ממושך ללא אספקת מים קבועה. השתלטות על השיבר המזרים מים לבירה בגדאד ולערים אחרות היא אחיזה אסטרטגית חשובה במרחב. יתרה מזאת, בלא מעט סכרים מצויות תחנות כוח המייצרות את החשמל של עיראק. מטבע הדברים, השליטה בכל אלה מעניקה למורדים מקורות כספיים ומנופי לחץ על האוכלוסייה הרחבה במדינה כולה. הפניית הכוחות הלוחמים של דאע"ש אל הנקודות האסטרטגיות של עיראק מלמדת על חשיבה פוליטית חדשה.
אין ספק שדאע"ש למד משהו מטעויות העבר, אולם המכשלות שפגעו בהישגי האסלאמיסטים הקיצוניים בעבר לא נעלמו, והן ממשיכות לפגוע בהם גם כיום. עמדותיהם הקנאיות בכל הקשור ליישום פרשנותם-שלהם לאסלאם – הכוללת קוד לבוש מוקפד ואף איסור על נוכחות של נשים במרחב הציבורי ללא סיבה מוכרת, איסור שתייה ועישון סיגריות, ענישה מחמירה של חוטאים והוצאות להורג של כל מי שנחשב לבוגד – מעוררות מתחים בינם ובין האוכלוסייה המקומית.
קשה לדעת כמה זמן דאע"ש ישרוד. הברית ההולכת ונרקמת סביבם – כוחות עיראקיים, איראניים ואמריקאיים, סביבה עוינת בגבולות ירדן וסעודיה והתנגדות בקרב הכורדים – מעלה את הסברה שמנהיגי הארגון יתקשו ביותר לתרגם את כיבושיהם להישגים פוליטיים בני קיימא. אולם עצם העובדה שאנשי דאע"ש הגיעו למצב שבו הם מאיימים על סביבתם מלמדת על כך שהם "עלו כיתה". מארגון טרור שעסק בהרג המוני מבלי להקדיש מחשבה לקשר שבין פעולות צבאיות למטרות פוליטיות, נעשה דאע"ש לארגון המפתח גישה המאפשרת לגשר בין השניים להגיע להישגים מדיניים, לא רק צבאיים.
