דאע"ש – ארגון המדינה האסלאמית – פרץ לתודעה העולמית כארגון ג'יהאד מסוג לא מוכר שבנה לעצמו הלכה אסלאמית חדשה ומוציא מוסלמים להורג בצורה ברוטאלית ואפילו ללא מראית עין של משפט. בניגוד לכל הארגונים הסלפים שקדמו לו הוא מגדיר את עצמו במונחים טריטוריאליים, ויחד עם זאת אינו מכיר במערכת הגבולות המוכרת. חוקרי טרור ומודיעין מניחים שזהו חלק מאל-קאעידה שפרש מארגון האֵם, אולם מתקשים להבין מה מניע את הארגון הזה, מהו בסיס הכוח שלו, וכיצד צמח מתוך האידיאולוגיה של הג'יהאד.
התשובה המדהימה הולכת ומתבררת בימים אלה: דאעש איננו יציר כפיו של ארגון אל-קאעידה, ואף לא ברית תועלתנית בין ארגון הג'יהאד הקיצוני לבין גורמים סונים חילוניים מתומכי משטר הבעת', אלא גלגול חדש, משוכלל ומפתיע של מפלגת הבעת' העיראקית, שנוסדה אמנם כמפלגה חילונית אולם בעשורים האחרונים לשלטונו של סדאם חוסיין הפכה לתנועה אסלאמית סלפית. דאע"ש, אם כן, הוא סוג חדש של ארגון, שאפשר לכנותו "סַלַפִיַּה-בַּעְתִ'יַּה."
תהליך הגילוי
תחילה הניחו החוקרים שהארגון הוא תוצר של קרע בתוך אל-קאעידה: תולדה של המאבק בין האגף הסורי שאנו מכירים אותו בשם ג'בהת א-נוסרה, בראשות אבו מוחמד אל-ג'ולאני, ובין האגף העיראקי שהוכר אז בשם "ארגון אל-קאעידה בעיראק" בראשות אבּו בַּכּר אל-בּגדאדי. מנהיג האגף העיראקי דרש מעמיתו הסורי לצרף את שני הארגונים לאחד ולסור למרותו, ג'ולאני סרב, ובתגובה הודיע בגדאדי הזועם על התנתקות מאל-קאעידה.
במבט שני הבנו שלסכסוך הזה יש שורשים עמוקים יותר, ושהארגון צמח מתוך תנועת ההתנגדות העיראקית של אבו מוסעב א-זרקאווי לכיבוש האמריקאי ולהשתלטות השיעית על עיראק. למדנו על הקרע שנוצר כבר אז בין מנהיגי אל-קאעידה לבין הבריון האלים ששיטותיו ומלחמתו האכזרית בשיעים היו לצנינים אפילו בעיניהם.
אט אט חדרה ההבנה שרבים בדאע"ש, וכמעט כל מעצבי האסטרטגיה של הארגון, הם אנשי בעת' ותיקים, פליטי משטרו של סדאם חוסיין שירדו למחתרת והפכו לכוח מוביל בארגון. ההבנה הזאת האירה את דאע"ש באור אחר. דומה היה שיש כאן ברית צינית לתועלת שני הצדדים; אנשי הבעת' הביאו עמם את יכולת הארגון, את הממד הטריטוריאלי ואת שיטות ההפחדה, ובוגרי ארגוני הג'יהאד הביאו עימם את האידיאולוגיה הדתית הסלפית מבית מדרשה של אל-קאעידה.
אולם עתה התמונה מתבהרת אף יותר. התמורה שחלה בתוך הבעת' בעשורים האחרונים היא זו שאפשרה את הפיכתה של מפלגה חילונית בהגדרה לארגון המדינה האסלאמית.
מפלגת הבעת' מתאסלמת
מפלגת הבעת' (משמעות השם היא "התחייה") הוקמה בסוף שנות הארבעים כמפלגה לאומית עם סניפים בעיקר בסוריה ועיראק. בין מקימיה היו נוצרים, מוסלמים סונים ועלווים, והאידיאולוגיה שלה חתרה לעצב חברה חילונית, לפירוק הסכמי סייקס-פיקו ולהקמת מדינה ערבית מאוחדת. בשנות השישים חל קרע בין האגף הסורי לאגף העיראקי של המפלגה, ולקראת סוף שנות השישים השתלטו חברי המפלגה, חאפז אל-אסד בסוריה וסדאם חוסיין בעיראק, על מדינותיהם. בשתי המדינות הפכה הבעת' לאידיאולוגיה הרשמית של המדינה.
במהלך מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים החליט סדאם חוסיין לשנות את אופי המפלגה. הבנתו שהמלחמה נתפסת גם כמאבק בין לאומיות חילונית לדת, שהעם זקוק למסגרת הזדהות דתית, ושרבים מחייליו השיעים עורקים מן הצבא, הביאה אותו להמיר את הלאומיות החילונית בלאומיות בעלת נופך דתי. התהליך הזה התחזק בשנות התשעים לאחר הפלישה לכוויית והמבצע האמריקאי לשחרורה, ובעקבות המרד השיעי בעיראק. המילים "אללה אכבר" נוספו לדגל העיראקי, לוחמים דתיים גויסו לארגון מיליציה בשם "פִדַאִיִּי סדאם", ובתי משפט החלו לפסוק על פי השריעה. בניסיונו לשוות אופי אדוק יותר לשלטונו בחר סדאם חוסיין דווקא בפרשנות הסַלַפית של הדת, בעיקר כדי לחסום את הדרך בפני האחים המוסלמים, שמהם חשש מאד.
כאן נכנסת למשחק עורמתה של ההיסטוריה. סדאם חוסיין אולי עשה שימוש ציני בסיסמאות דתיות כדי לחזק את שלטונו ולעמוד מול לחצי הציבור, אולם לתהליך שהניע היו חיים משל עצמו, כפי שגילו לנו אמציה ברעם בספרו Saddam Husayn and Islam והחוקר קייל אורטון. עשרים שנה מאוחר יותר, כאשר פלשו האמריקאים לעיראק, הייתה מפלגת הבעת' מפלגה דתית סלפית לכל דבר אף אם שימרה שני מרכיבים מרכזיים מן האידיאולוגיה הקודמת שלה – הרצון להקים מדינה טריטוריאלית ערבית-אסלאמית, ומנגנון הטרור וההפחדה המדינתי. המנגנון הזה, שאותו כינה החוקר כַּנעאן מַכִּיה כבר ב-1989 "רפובליקת הפחד," השתכלל מאד לקראת סופו של סדאם חוסיין.
אחרי הפלישה האמריקאית ופירוק צבאו של סדאם חוסיין נוצר חלל ממשלי גדול באזורים הסונים של עיראק, ובמיוחד במחוז אַנְבַּאר. את החלל הזה מילאו ג'יהאדיסטים שונים וביניהם אנשי אל-קאעידה בפיקודו של אל-זרקאווי וכמה מפליטי הבעת'. אחרי המאמץ הכביר לכיבוש פלוג'ה וטיהור האזור הבינו מפקדי הצבא האמריקאים שכדי למנוע התבססות מחודשת של הג'יהאד צריך לתמוך בשבטים ובמיליציות המקומיות הסוניות בכסף ובאמצעי לחימה, ואכן, במהלך מתואם שכונה בשם "ההתעוררות" (צַחְוַּה), הצליחו לחזק מאד את המערכת הסונית המקומית שהתנגדה לאלימות. בכוחות משותפים דחקו האמריקאים והשבטים הסונים המקומיים את אנשי הג'יהאד החוצה אל מעבר לגבול, וחיסלו לגמרי את ההתנגדות. אולם עם היוודע תכניתה של ארצות הברית לעזוב את עיראק, ובעיקר עם בחירתו של נורי אל-מאלכי העוין את הסונים לראש הממשלה, התפוררה החזית הזאת במהרה, וההתנגדות שבה והתבססה באזור. ההשתלטות של הסלפיה-בַּעְתִ'ייה על ארגונו המתפורר של אל-זרקאווי צברה תאוצה עם עזיבתה של ארצות הברית בסוף שנת 2010.
עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה הבינו אנשי הארגון, שבינתיים היה לו נוח להשתמש בשם "ארגון אל-קאעידה בעיראק," שנקלעה לידם הזדמנות פז. המשטר הסורי שנאלץ להגן על לב המדינה הפקיר את קו הגבול עם עיראק לאורך נהר הפרת, והניח לכוחות הללו להיכנס, להתבסס, לצבור נשק, ולהכין את עצמם ללחימה. תוך חודשים ספורים התנערו מן הקשר לאל-קאעידה, בנו כוח מסיבי ויצאו לכיבוש העיר מוסול. אם היינו זקוקים להוכחה נוספת לעובדה שדאעש הוא יציר כפיו של הבעת', סיפק אותה העיתונאי הגרמני כריסטוף רויטר, שאיתר בעיר חלב מסמכים מפורטים שכתב אחד מבכירי הבעת' שנודע בשם "חאג' בַּכּר," ובהם שרטט את המתווה להקמת המדינה האסלאמית.
החיבור הזה של אידיאולוגיה בעת'ית-סלפית עם מערכת הטרור המדינתית של סדאם חוסיין הוליד את דאע"ש. בניגוד לדעה המקובלת בקרב החוקרים לא מדובר כאן בחיבור תועלתני בין שתי קבוצות בעלות אידיאולוגיה שונה – אל-קאעידה הדתית פנאטית מצד אחד והבעת' העיראקי החילוני מן הצד האחר – אלא במערכת קוהרנטית אחת. אפשר לומר, אם כן, שהמאבק בסוריה בין צבאו של אסד לבין דאעש הוא המשך המאבק בתוך הבעת', והפעם בין הזרם האסלאמי העיראקי לזרם החילוני הסורי.
