הסחרור אליו נכנסה מדינת ישראל בחיפוש אחר שלושת הנערים החטופים מוכיח את חוסר הרלוונטיות בגישה שהלכה וקנתה לה שביתה בקרב פוליטיקאים, אנשי צבא ופובליציסטים, שטענו בשנים האחרונות כי את הסכסוך עם הפלסטינים יש "לנהל" במקום לסיים.
גישת "ניהול סכסוכים" הגיעה למחוזותינו מאזורי סכסוך היסטוריים כמו קוסובו, קפריסין או אירלנד, אשר שומרים כיום על סף נמוך של אלימות מבלי להגיע להסכם מוכר בין הצדדים הנצים. גישה זו מצננת את נקודות המגע הכואבות בין הצדדים מבלי להיכנס לעובי קורת המחלוקת האידיאולוגית ביניהם; הצדדים מפסידים אולי את היומרה הערכית שלהם אך מרוויחים שקט.
"ניהול" מוצלח של סכסוך דורש את פירוקו למרכיביו ההיסטוריים, הדתיים, הפסיכולוגיים וכמובן הפוליטיים והצבאיים, מה שהופך את המחקר האקדמי בנושא זה לבין-תחומי. הדרישה להיכרות עם שפות שונות, והארומה הבין-לאומית או העל-לאומית האופנתית הנלווית לתחום יישוב הסכסוכים, הקנו לו בשנים האחרונות מכובדות אינטלקטואלית. אוניברסיטאות ומכללות רבות בארץ ובעולם מחזיקות מחלקות ליישוב סכסוכים וניהולם, והתחום נדון בכנסים אקדמיים ומפרנס היטב גופי יעוץ ופרשנים פוליטיים.
אל הסכסוך הישראלי- פלסטיני הגיעה גישת "ניהול הסכסוך" כעין פתרון קסם או כ"חשיבה מחוץ לקופסא" עבור אנשי שמאל שהתייאשו מהניסיונות להגיע להסכם עם הפלסטינים מחד, וכביטוי מכובס עבור אנשי ימין המבקשים בפשטות להותיר את המצב על כנו מאידך. אלה גם אלה מציעים ויתורים משני הצדדים: הסרת מחסומים ודילול נוכחות צבאית ישראלית במקביל להימנעות מפעולות אלימות מהצד הפלסטיני, הקטנה הדרגתית של הבנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות במקביל להפסקת ההסתה כלפי ישראל והפעולות באו"ם. על פי חזון זה, תם עידן האידיאולוגיות הגדולות ומוטב ששני העמים יאמצו שאיפה צנועה יותר לחיים בשקט יחסי.
ביקורת נפוצה על תועמלני "ניהול הסכסוכים" היא כי המקרה הישראלי- פלסטיני אינו דומה למקרים אחרים בעולם: הוא אינטנסיבי יותר, סבוך ומדמם יותר. אולם אני רוצה להציע ביקורת אחרת, שדווקא רואה דמיון בין המקרים הללו לסכסוך הישראלי פלסטיני.
הנחת המוצא ש"מנהלי סכסוכים" למיניהם שוכחים להזכיר היא כי במקומות אחרים בעולם, וגם כאן, שני הצדדים לסכסוך אינם שווים בעצמתם, וההצעה "לנהל את הסכסוך" מגיעה בדרך כלל מהצד החזק, המבקש "לנהל", בעוד שהצד החלש יהיה כמובן ה"מנוהל". ברוח הניתוח הסוציו-בלשני של אלון עידן למלה "לנהל", כשם שבני זוג אינם סתם אוהבים או חיים זה עם זה אלא "מנהלים מערכת יחסים", הצד החזק אינו רוצה להיות שרוי בסכסוך אלא לנהלו. הכול בשליטה: יש מי שמגדיר מטרות ויעדים, קובע את הפעולות הנדרשות להשיגם ומוציאם את הפועל. "ניהול סכסוך" הוא פעילות מושכלת, אחראית, לא היסטרית, הפוכה לגמרי מהאופן הלא רציונלי בו נוהגים אנשים מסוכסכים. על ידי "ניהולו" של הסכסוך אנו מרחיקים אותו מאתנו, מגדירים וממפים אותו, בוחנים אותו בתנאי מעבדה ומעצימים את תחושת השליטה שלנו עליו.
אם כך, מה עשתה ישראל עד היום אם לא "לנהל את הסכסוך"? לפתוח מחסומים ולסגור אותם, לעצור אנשים ולשחרר אותם, לבנות ולהקפיא, להזרים תקציבים או לעצור אותם, לפתוח את הר הבית, את קבר יוסף ואת מערכת המכפלה ולסגור אותם, האם כל אלה אינם ניהול הסכסוך? הפכנו מומחים להודנה ולתהדיאה, רגיעה וקפאון, משום שאנחנו "מנהלים" את הסכסוך כבר שנים רבות. אליבא דמדינת ישראל הסכסוך הוא ממילא עניין ל"מנהלים" – מתאמי פעולות בשטחים, המנהל האזרחי, אלוף פיקוד מרכז, שר הביטחון, גדר ההפרדה, כולם שחקנים בתוך ה"מנהלה" האלגנטית של הסכסוך. הגישה החדשנית הזו היא, אם כן, ישנה מאוד.
הבעיה היא שהיא איננה עובדת. לא בגללנו, חלילה, בגלל הפלסטינים. הם פשוט לא רוצים לקיים את חלקם בעסקה ולהיות מנוהלים. בכל פעם שחשבנו שהם כבר הבינו ש"אתנו לא מתעסקים", שה"תודעה שלהם נצרבה" ושהם "שילמו מחיר כבד", הם שוברים את הכלים. הם לא צריכים זרועות בטחון ארוכות שעושות ימים כלילות; כל מה שנדרש מהם הוא רכב, טרמפיאדה וקצת תושיה, משגר רקטות וכמה שיחים להסוואה, מספריים לחיתוך גדרות וסכיני מטבח, ולפתע הם הופכים למנהלים ואנחנו למנוהלים. ברגע אחד חוזר הסכסוך להיות עבורנו מה שהוא באמת – מדמם, מדמיע, כואב, לא עניין ל"מִנהלות". המבוכה הצבאית והמדינית נוכח חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון מדגימה זאת היטב. הנה אנחנו נזכרים שהמציאות בשטחים מנציחה סכסוך אלים בין עמים, שיכול להדיר שינה מעיני מדינה שלמה ולסכן את חייהם של אלפי חיילים ואזרחים. כשאנו נמצאים בצד המנוהל פג קסמה של גישת "ניהול הסכסוך".
אם רוב הזמן אנו מנהלים את הסכסוך עבור הפלסטינים, ומדי פעם הם עוברים לנהל אותו עבורנו, אולי המסקנה היא שככל ששני הצדדים ירצו לנהל את הסכסוך הוא ינהל אותם יותר. חייהם של האנשים המתגוררים בין הים לנהר אינם חברת הייטק ואף "שלום כלכלי" או "הקטנת גובה הלהבות" לא ישנו את העובדה הזו. את הסכסוך צריך לסיים בהסכם. אם ותיקי הדיפלומטיה ושועלי הקרבות ויתרו על התקווה הזו עליהם לפנות את הבמה לדור שעדיין מאמין בפתרון מוסכם.
