השנתיים האחרונות הוכיחו כי משטרים מלוכניים הם אכן יציבים יותר מהמשטרים הנשיאותיים/רפובליקניים במזרח התיכון הערבי, כפי ששיערו חוקרים שבחנו בעשור האחרון את שרידותם של המשטרים הסמכותניים הערביים. אולם המעשיה המזרחנית הותיקה, שעל פיה אחד ההסברים החשובים ליציבותם העודפת של משטרים מלוכניים היא ה"לגיטימציה הדתית" שממנה הם נהנים, אין לה על מה לסמוך. טענה זו רומזת לכך שהאזרח הערבי כביכול מוּנָע יותר מאחרים משיקולים של דת וייחוס, ולכן יעדיף לסבול עוני ודיכוי פוליטי ובלבד שלא ימרוד במשטר המתייחס לבית הנביא. אולם חוקרים מתחום מדעי החברה הראו כי הסיבות להבדלים ביציבות הפנימית בין המשטרים המלוכניים למשטרים הרפובליקניים הן מבניות – כלכליות, דמוגרפיות ופוליטיות (במובן של מידת הסובלנות והפלורליזם שבה מנהלים השליטים השונים את מדינותיהם). אחת העדויות הבולטות לחולשתו של ההסבר הגניאלוגי-דתי היא כי בשנים האחרונות בכלל, ומאז פרוץ האביב הערבי בפרט, המשטר ההאשמי כמעט לא השתמש בייחוסו כסיבה לשכנוע אזרחי הממלכה במעלותיו וביתרונותיו על חלופות אחרות. דובריו הסמויים והגלויים של המשטר, לרבות המלך עצמו, ניהלו את השיח הרציונלי-ביקורתי מול מתנגדיהם על בסיס של שיקולים תועלתניים להפליא.
מנקודת מוצא זו ניתן לבחון את האופן שבו מתמודד מוחמד מלך מרוקו עם ה"אביב הערבי" בהשוואה לאופן שבו מתמודד עמו עבדאללה מלך ירדן. מלך מרוקו הנהיג רפורמות חוקתיות חשובות כבר באמצע השנה שעברה, ולראשונה ויתר על סמכותו לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. הבחירות לפרלמנט בסוף אותה שנה התנהלו באווירה של פתיחות פוליטית יחסית, העלו לשלטון את האחים המוסלמים, ועבד אל-אִילַה בנקיראן, מנהיג "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית שזכתה ברוב בבחירות, מונה לראש הממשלה. קשה לומר כי הפוליטיקה המרוקנית מתנהלת על מי מנוחות מאז, אולם מלך מרוקו רשם לזכותו הישג גדול: הוא הפך את האחים המוסלמים לשותפים מרכזיים בשלטון תחת מטרייתו של השלטון המלוכני. אחריותם של ה"אחים" לכשלונות שעוד צפויים להם תהיה גלויה לכל, והחלופה שהם מציעים תיראה פחות קוסמת לציבור הרחב.
שינוי הפרדיגמה במרוקו ניכר היטב בסוף החודש שעבר כאשר בכיר במפלגת הצדק והפיתוח האשים את מנהיג מפלגתו, ראש הממשלה, על כך שמחל על פגישה של המלך עם שר הפנים ועם ראשי הממסד הבטחוני ללא ידיעתו של ראש הממשלה. בנקיראן הגיב בחריפות והאשים את הבכיר בכך שהוא מנפח עניין קל ערך וחותר להעכיר את היחסים הטובים בין בית המלוכה לבין הממשלה. ראש הממשלה האסלאמיסט הדגיש כי המלך הוא "יסוד מוּסָד במדינה" ומצוי "מעל כל השיקולים", ובפרלמנט החלו התנצחויות בין מפלגות שונות לבין הבכיר הסורר, שנאלץ כעת להתמודד גם עם חטאים מעברו. יש להניח כי המלך ואנשיו חיככו ידיים בהנאה למראה הקרעים בהנהגת המפלגה האסלאמיסטית, בבחינת ישחקו הנערים לפנינו ויחזקו את מעמדנו.
בירדן, לעומת זאת, פעל המלך עבדאללה מעט מדי ומאוחר מדי. כניעתו המלאה לשמרנים מנעה ממנו לממש את הבטחותיו החוזרות והנשנות להתנער מהם ולפצוח בדמוקרטיזציה מהותית. הרפורמות החוקתיות שהנהיג בשנה שעברה היו חיוורות, ולצד פגיעה קלה ביותר בסמכויותיו בעניין כהונת הפרלמנט והממשלה הוענקו לו סמכויות שלא היו לו קודם לכן בתחום המשפט החוקתי. ה"ממשלה הפרלמנטרית" שהמלך מנפנף בה כיום מול המערב כסיסמת הרפורמות הפוליטיות לשנת 2013 תהיה שונה לחלוטין מהממשלה הפרלמנטרית של מרוקו, שכן בירדן האחים המוסלמים מחרימים את הבחירות בעקבות קבלתו של חוק בחירות שמרני ומאכזב לדעת הכל. ראש הממשלה הבא בירדן לא יהיה רפורמיסט ולבטח לא אסלאמיסט, אלא אם כן המלך ובעיקר האליטה השמרנית יתעשתו בטרם פורענות.
המלך עבדאללה יכול להתפאר כרצונו בשותפות הגורל המלוכנית עם "דודנו", מלך מרוקו, ולדמיין כי בירדן שוררת מלוכה חוקתית. אולם במרוקו ויתר המלך מוחמד על מעט כדי לשמור על הרבה, ועד כה הוכח ההימור כנכון. בירדן, לעומת זאת, המלך נראה יותר ויותר כנשלט על ידי האליטה השמרנית מאשר שולט עליה, וידידי המשטר ההאשמי בממלכה ומחוצה לה שואלים בדאגה מי יציל את המשטר מעצמו.
