תוניסיה מצטיירת כהבטחה הבודדת של ה"אביב הערבי" המכזיב. המדינה צלחה את המשבר הפוליטי שפקד אותה עם עליית ממשלת א-נהדה האסלאמיסטית, שנכרכו בו מצוקה כלכלית גוברת וגלי טרור ביזמת קבוצות ג'יהאדיסטיות, לרבות שתי התנקשויות פוליטיות מהדהדות. העימות בן השלטון המרכזי לבין האופוזיציה החילונית החריף, וכמו העלה בעוצמה את הקוטביות הבסיסית והעמוקה בין שתי גישות יריבות בחברה התוניסאית, אסלאמיזם וחילוניות. התפנית החלה להסתמן בחצי השני של 2013, כאשר א-נהדה והאופוזיציה החילונית הסכימו על נתיב יציאה מהמשבר ומעבר לדמוקרטיה. בתקופה קצרה יחסית חצתה המדינה בהצלחה תחנות מוסכמות בנתיב זה: התפטרות ממשלת א-נהדה והקמת ממשלת מעבר טכנוקרטית, אישור חוקה חדשה בעלת מאפיינים פרוגרסיביים בולטים, בחירות פרלמנטריות דמוקרטיות שבסיומן הכירה א-נהדה בנצחון הכוחות החילונים, וזה עתה קיום הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לנשיאות. במקביל ניכרת נחישות שלטונית גוברת במאבק בטרור ונעשים מאמצים לקדם חוק חדש למאבק בטרור, שבשונה מקודמו יאזן בין צורכי הביטחון לבין חירויות האזרח.
מספר מרכיבי ייסוד ייחודים למקרה של תוניסיה ומסייעים בהבנת יכולתה להשיג את אשר לא הושג במדינות אחרות של "האביב הערבי". ראשית, מסורת חזקה של הפרדה בין דת למדינה. אמנם על פי החוקה האסלאם הינו דת המדינה, אך השריעה, ההלכה המוסלמית, אינה מוזכרת בה. שנית, חברה אזרחית חזקה ומשפיעה. ארגון העל של האיגודים המקצועיים, למשל, הוא זה שהוביל בהצלחה את תהליך ההידברות וההסכמה בין המחנות היריבים. שלישית, תנועות נשים נחושות ופעילות מאוד (ואכן בחוקה התוניסאית מוטבעת תפיסה מתקדמת באשר לזכויות נשים). רביעית, צבא שמסורתית לא היה מעורב בפוליטיקה. חמישית, איזונים ובלמים העומדים בפני הקצנה אסלאמיסטית: לא זו בלבד שקיים "מחנה" חילוני גדול ומשפיע שלא נרתע להתייצב מול כוחו של ה"מחנה" האסלאמיסטי, אלא שהזרם המרכזי והפרגמטי בתנועת א-נהדה חזק דיו כדי לבלום מגמות הקצנה פנימית בתנועה ולכפות קו מרכזי של הגמשה ופשרה. אין ספק כי הורדתם בכוח של "האחים המוסלמים" מהגה השלטון במצרים והמאבק הנמשך בהם היוו דגל אדום עבור א-נהדה, שיש לה זיקה לשורשים הרעיוניים של "האחים".
סימנים לבשלותה של תוניסיה למעבר לדמוקרטיה ניתן היה לגלות מזה זמן גם מכיוון בלתי צפוי – הארכיפלג האינדונזי. הרחק מאורות הזרקורים ובפרופיל נמוך נרקם מזה כשלוש שנים דיאלוג בין תוניסיה לאינדונזיה, הדמוקרטיה השלישית בגודלה בעולם ובית לאוכלוסיה המוסלמית הגדולה בעולם, בעניין המעבר לדמוקרטיה. היזמה לדיאלוג זה באה כנראה מכיוון אינדונזיה, המבקשת מזה מספר שנים לקדם, על בסיס ניסיונה, דמוקרטיה במרחב האסיאתי ובעולם המוסלמי, בעיקר בעולם הערבי. זאת, בין היתר, כדי להוכיח כי דמוקרטיה, אסלאם ומודרניזציה הולכים יחדיו.
מלבד מרכיבים בסיסיים למשטר דמוקרטי כולל הדגם האינדונזי גם מרכיבים היכולים להיחשב ייחודים במדינה שבה שיעור המוסלמים באוכלוסיה קרוב לתשעים אחוזים. ראשית, בכל מערכות הבחירות לפרלמנט ניצחו מפלגות בעלות אג'נדה לאומית-חילונית. שנית, המשטר הדמוקרטי נאמן לעקרונות היסוד החילוניים המכוננים של המדינה, לרבות לעקרון הפרדה בין דת ובין מדינה; האסלאם אינו מוכר כדת המדינה, השריעה כלל לא מוזכרת בחוקה ורוב המפלגות, בתמיכה מובהקת של הזרם המרכזי הרחב מאד באוכלוסיה המוסלמית, דוחה כל ניסיון לשינוי מצב דברים זה. שלישית, אישה, מגוואטי סוקרנופוטרי, נמנית על רשימת נשיאי המדינה בעידן הדמוקרטי. בצד אלה גם ניכרת מחויבותו הגבוהה של המשטר ללחימה בטרור וברעיונות האסלאם המיליטנטי.
אינדונזיה הצליחה לייצב באופן מרשים דמוקרטיה מתפקדת, אף אם עדיין לא חפה ממספר חולשות מהותיות, לאורך תהליך בן 16 שנים שבמהלכו צלחה משברים וקשיים רבים. לא מפליא, אם כן, כי שוחרי הדמוקרטיה בתוניסיה סברו כי אינדונזיה היא מודל רלוונטי ללימוד. מעניין לציין כי בעוד שנציגי המשטר במצרים, ודאי נציגי "האחים המוסלמים", נעדרו מדיאלוג מקביל שנוהל בין מצרים לבין אינדונזיה בנושא המעבר לדמוקרטיה, הרי שבמסלול התוניסאי-אינדונזי נטלו עד כה חלק נציגים מובהקים של השלטון המרכזי, לרבות בתקופת שלטונה של א-נהדה האסלאמיסטית שביטאה עמדה חיובית מובהקת כלפי הדמוקרטיה האינדונזית. במהלך סדנא משותפת לנציגי שתי המדינות שנערכה בשנה שעברה באי באלי, בעל הצביון ההינדואי המובהק, עקבו המשתתפים התוניסאים אחר מכלול היבטיו של תהליך בחירות דמוקרטיות שנערך באותה העת באי למשרת המושל. זאת בכוונה ללמוד מהניסיון האינדונזי כיצד לנהל תעמולת בחירות דמוקרטית, לארגן את יום הבחירות ולהשיג את מחויבותם של כל הצדדים לקבלת תוצאות הבחירות.
בזירה הבין-לאומית נתפסת אינדונזיה מזה שנים כמקור השראה פוטנציאלי לקידום דמוקרטיה בחברות מוסלמיות. אף שהדברים באים לידי ביטוי רשמי בשוליים בלבד, קרוב לוודאי שבתוניסיה נתפסת אינדונזיה כאחת ממקורות ההשראה של העידן הדמוקרטי במדינה. אם התהליך הדמוקרטי בתוניסיה אכן יתחזק יש להניח כי הציפיות ממנה עצמה לשמש מקור הקרנה לתהליכי דמוקרטיזציה בעולם הערבי יילכו ויגדלו. בעת הנוכחית, עם זאת, הרלוונטיות של המודל התוניסאי לעולם הערבי מוטלת בספק, משום שכמו המודל האינדונזי הוא ניתן להבנה, בראש ובראשונה, בתוך הקונטקסט הפוליטי, החברתי והתרבותי הייחודי למדינה זו בהשוואה למדינות ערביות אחרות.
ד"ר גיורא אלירז הוא חוקר נלווה במכון טרומן ועמית נלווה במכון המלכותי ההולנדי ללימודי דרום מזרח אסיה והקריביים בליידן, הולנד
