שניהם מצרים. האחד צייר מדופלם, השני סופר. שניהם כיהנו כשרי התרבות של מצרים. הראשון, פארוק חוסני, נשאל במרוצת 2008 על קיומם של ספרים בעברית בספרייה הגדולה של אלכסנדריה. "אם יש כאלה, אעלה אותם באש," השיב.
חוסני עורר את זעמה של יהדות העולם, ובעקבות אותה התבטאות סוכל מינויו לתפקיד מזכ"ל אונסק"ו. לימים פרש מתפקידו בתום 24 שנות כהונה. על ארצו עברה טלטלה. ב-2016 נשאל שר התרבות הנוכחי, חלמי א-נמנם, לדעתו בנוגע לתרגומה של ספרות עברית לערבית. "עלינו להכיר את החברות האחרות, ולא להגביל את הידע," ענה.
עמדתו החיובית של נמנם לא השפיעה על מתרגמים מצרים בלבד. נראה שמדובר באיתות מלמעלה, והיו לו סימנים מוקדמים בשנים שקדמו לדבריו. הוא מבטא מגמה זהירה של פתיחוּת גם בקרב הסופרים עצמם. אחרי שנים ארוכות של מגבלות פוליטיות הם מרשים לעצמם, יותר מבעבר, לתת אור ירוק לפרסום יצירותיהם בישראל. ואכן, מאז פרוץ אירועי "האביב הערבי" מורגשת בארץ תחייה של ממש בתרגום ספרים ממדינות ערביות. כבר לא מדובר בטפטוף, אלא בזרימה קבועה ואיכותית של יצירות המתורגמות כחוק.
למעט המקרה של עלאא אל-אסוואני, שחולל סערה תקשורתית בקהיר, צאתן לאור של מהדורות עבריות לטובי הכותרים בשפה הערבית התקבלה בסובלנות במדינות המוצא. הגדיל לעשות הסופר המצרי הנחשב יוסף זידאן, שהתהדר בתרגום הרומן "עזאזל" לעברית ב-2013 והעלה לעמוד הפייסבוק שלו את תמונת העטיפה הישראלית.
העובדות מדברות. מאז 2012 תורגמו מערבית לעברית סופרים ממצרים, עיראק, סעודיה, לבנון, אלג'יר, תימן וסוריה – בסך הכול כ-20 רומנים, קובצי סיפורים ושירה שראו אור במגוון הוצאות. בין השאר נחשף ציבור הקוראים הישראלי ל"בנות ריאד", "עזאזל", "בית יעקוביאן", "מלאכים חסרי בית", "פרנקנשטיין בבגדאד" (כנרת), "נמר מנייר" מאת הסופר הסורי זכריא תאמר (רסלינג), ורומנים של אליאס ח'ורי הלבנוני – "פנים לבנות" (הקיבוץ המאוחד), "מסעו של גאנדי הקטן" (חרגול) ו"פקעת של סודות" (סדרת מכתוב – הוצאת עולם חדש במימון מכון ון ליר ומפעל הפיס).
כן תורגמו לעברית "מונית" של המצרי ח'אלד אל-ח'מיסי (כרמל), "2084" מאת בואלם סנסאל (כתר) ו"מרסו, חקירה נגדית" של כאמל דאוד (אחוזת בית), שניהם סופרים אלג'יראים שתורגמו מצרפתית, "היהודי היפה", פרי עטו של הסופר התימני עלי אל-מקרי (פרדס), וקובצי השירה "לחם, חשיש וירח" לניזאר קבאני (עולם חדש), "מפתח פעולות הרוח" לאדוניס, "בסוף כל המסעות" מאת פאדל אל-עזאווי (קשב לשירה) ו"אין בבעלותי דבר מלבד החלומות" – אנתולוגיה של שירה אזידית (מכתוב-עולם חדש). ספרים נוספים נמצאים בשלבים שונים של עבודה, ויש לא מעט כותרים שהוצעו ונדחו, כנהוג בענף. ככל שהדברים אמורים במו"ל הישראלי, הדלת לספרות הערבית פתוחה לרווחה.
העולם הערבי השתנה, ואתו משתנה גם הפוליטיקה הפנימית. ההתעוררות הזו היא ביטוי ישיר למאבק על חירויות. הסופר הערבי, שהיה מנוע עשרות שנים מכל מגע עם ה"ציונים הכובשים", פורץ את דרכו וסודק אט-אט את ההתנגדות לישראל. עד לפני עשרים ושלושים שנה נהנתה מצרים מהגמוניה בלתי מעורערת בתרבות הערבית, וכשקהיר הובילה חרם התקשו מדינות אחרות להפר אותו.
באותם ימים היו מדינות ערב יציבות פחות או יותר, ומרבית המשטרים היו מאוחדים בעמדתם נגד מגע תרבותי עם ישראל. במציאות כזו, מי בדיוק יעז לאפשר תרגום של ספרו לעברית? רק אמיצים או גולים. בשנים האחרונות הצטרפה אליהם קבוצה שלישית: אלה שרואים במכירת הזכויות על יצירתם לישראלים מהלך טבעי. מרגע שעשו זאת, השמים לא נפלו עליהם. ארצותיהם נדרשו להילחם על יציבותן ולרדוף אויב מיידי ומסוכן יותר מבית, וישראל הפכה לבעיה זוטרה. עם רוח ליברלית ומאבק לחירויות, קיבלו היוצרים מעט יותר אומץ. מדובר לא רק בתגובה חיובית להצעות מכאן, אלא גם ביוזמות משם. בין השאר הגיעו לבתי הוצאה לאור בישראל פניות מסעודיה, לבנון ועיראק.
"פרנקנשטיין בבגדאד" (עיצוב עטיפה: אמרי זרטל)
ההתקרבות לישראל היא כמובן מגמה משנית בענף המו"לות הערבית. בעבר המצרים כתבו, הלבנונים הדפיסו והעיראקים קראו, ציין לאחרונה גולש ערבי בטוויטר. היום מדינות המפרץ, ובעיקר איחוד האמירויות, עושות הכול. בעשור האחרון הן נעשו בית לירידים המרכזיים של שוק הספרים וממשלותיהן מממנות פרסים ספרותיים חשובים, כמו הפרס הבינלאומי לספרות ערבית, המקביל לפרס הבּוקר היוקרתי. השנה עתידה להיחנך בשארג'ה עיר מו"לות גרנדיוזית ובסוף יוני הכריזה אונסק"ו על הנסיכות "עיר הספר העולמית לשנת 2019".
על מה כותבים סופרים ערבים בני זמננו? עלאא אל-אסוואני, מחבר "בית יעקוביאן", תיאר מדינה שבה הדמוקרטיה היא סיסמה בלבד וחברה המבוססת על שוחד, השפלה וחריגה מסמכות. ב"מונית" הביא התסריטאי ח'אלד אל-ח'מיסי שיחות שניהל עם נהגי מוניות בקהיר ובהן הם מספרים על מצוקותיהם הכלכליות, על הדאגה לחינוך ילדיהם ועל השחיתות של המשטרה. רג'אא אל-סאנע חשפה ב"בנות ריאד" את עולמן של צעירות מודרניות, המנסות לנווט בין אהבה ומימוש עצמי לבין מסורת האסלאם. הספרות החברתית והפוליטית פורחת סביבנו, והנושאים שבהן היא עוסקת – סיאוב חברתי, מאבק מגדרי, ביטוייו של הפונדמנטליזם האסלאמי והאופק הקיומי שהולך ונסגר – מדברים אל לבו של הישראלי הממוצע.
הבעיות הפנימיות, שטואטאו בעבר מתחת לשטיח משום שאיימו על הלגיטימציה של המשטרים או על יציבותם, הפכו לנושא חם בספרות הערבית העדכנית. עוני, דיכוי מכל סוג שהוא, חוסר שקיפות שלטונית ואלימות במשפחה הם נושאים פופולריים בכתיבה. הרומן המצרי "עזאזל", שמתרחש במאה ה-5 לספירה ועוסק בחייו של נזיר, הוא כתב פולמוס חריף נגד העיוותים של הממסד הכנסייתי, אבל הוא למעשה מטאפורה למאבק בפונדמנטליזם האסלאמי. כל אלה היו קיימים בסיפורת הערבית גם לפני שני עשורים או שלושה, אולם לא בעוצמה ובעומק הדיון הנוכחיים.
בעיראק, למשל, מדינה בפוסט-טראומה, היצירה הספרותית מחטטת באינטנסיביות בפצעי מלחמת האזרחים. "פרנקנשטיין בבגדאד" הוא חלק מהגל הזה, הגם שהוא עושה זאת בתחפושת של מדע בדיוני ובאמצעות שימוש ביסודות פנטסטיים. בכוויית אפשר למצוא התייחסות לקשרים בין מקומיים למהגרי עבודה ולמשפחות המעורבות שנולדות מיחסים אלה. "ענף הבמבוק" (ساق البامبو) של סעוד אל-סאנוסי הוא דוגמה לכך.
גם יצירות דיסטופיות פורחות, ולא במקרה. הדיסטופיה, המתארת מציאות אנושית שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים, מאפשרת למתוח ביקורת מרומזת על המשטר. "התור" (الطابور), מאת פעילת זכויות האדם המצרייה באסמה עבד אל-עזיז, נמנה עם הז'אנר הזה. הרומן עטור השבחים מספר על אזרחי מדינה "עלומה" הנתונים באופן מוחלט לחסדיה של רשות מרכזית עריצה שעלתה לשלטון לאחר מהפכה עממית כושלת, המכונה "האירועים המבישים".
כיוון אחר הוא ספרות שמשמיעה את קולן של נשים ועוסקת במעמדן ובחירויותיהן או בהיעדרן. "בנות ריאד" מסעודיה היה דוגמה בולטת, ויש סופרות צעירות נוספות ממדינה זו, כמו הנאא חג'אזי וספרה "שתי נשים" (امرأتان), ואחרות מעיראק וממצרים. מגמה משנית, שאינה דומיננטית אבל בהחלט מורגשת, היא עיסוק ביהודים. היא בולטת מאוד בספר "היהודי היפה" של עלי אל-מקרי מתימן וב"פרנקנשטיין בבגדאד", שבו העלילה מתרחשת בשכונה יהודית לשעבר, בתאווין. היא מופיעה גם ב"היהודי האחרון בתמנתית" מאת האלג'יראי אמין אל-זאווי (שנכתב בצרפתית), ואצל יוסף זידאן וסופרים מצרים נוספים. בשתי המדינות הללו, מצרים ועיראק, העיסוק ביהודים מבטא געגוע לימים אחרים, של יציבות, שגשוג ומגוון אמונות וזהויות.
התמורה הספרותית הזו היא דו-כיוונית. גם הקורא הישראלי נפתח יותר מאי פעם ליצירות הערביות, ומכירותיו של הרומן הערבי עולות על המשוער. "בית יעקוביאן" היה רב-מכר במשך מספר חודשים במהלך שנת 2016, וההצלחה מזינה את הכותרים הבאים. ניצניה של המגמה כבר בסוף שנת 2011. לישראלים היה קל יותר להזדהות עם המחאה במדינות השכנות, שכן ה"אביב הערבי" הבליט ערכים סוציאליים יותר מאשר סוגיות מדיניות המפלגות את הציבור בישראל ומאיימות עליו.
באותם ימים התלקחה גם בארץ המחאה החברתית, שחידדה את המודעות לפערים חברתיים, ליחסי ציבור-שלטון ולמצוקותיו של היחיד, רעיונות בולטים ביצירה הספרותית הערבית העכשווית. בחומרים הללו יש שמץ מן הרומנטיקה הפוליטית, מאחר שהם מספרים על המון שמוטט את שלטון האימה ומרד במשטרים. כך גם מתאפשר לישראלים להימלט ממרכזיותה של הבעיה הפלסטינית ביחסי ישראל-ערב ומספרים העוסקים בסכסוך, שאותם הוא עדיין מתקשה לעכל.
תמי צ'פניק היא עורכת ספרי עיון וספרות ערבית מתורגמת
