בעת שנתניהו מנסה ללא הצלחה ללמד את העולם לדבר עברית, הצליח הנשיא הפלסטיני, לאחר עשורים של חתירה להוראת השפה הערבית הפלסטינית לעולם, ללמד דווקא את השאלה הפלסטינית לדבר בשפת העולם. הפלסטינים מצליחים עתה לתקשר טוב עם העולם ולהיפתח אליו ואל כלליו לגבי שלום ומלחמה. ישראל, לעומתם, מסתגרת אל מול העולם התוהה, אשר מאותת על אפשרות החרמתה לו תמשיך להתכחש לצורך בהסדר עם הפלסטינים. אבו מאזן, שלא מעט אנשים בהנהגה הישראלית מייחסים לו חולשה, מצליח בכל זאת לנווט את נתניהו ואת ישראל לעימות חסר תקדים עם העולם ובראשו הבית הלבן. ואין לטעות: לא רק הנושא האיראני עומד במוקד העימות הזה, אלא גם הנושא הפלסטיני.
המנהיגות הישראלית נראית שחצנית ומתנשאת, והיא מתעלמת מהשינוי העמוק בצד הפלסטיני, המתבטא בוויתורים מרחיקי לכת לגבי תנאי הסדר אפשרי ובבחירה אסטרטגית בדרך המו"מ והדיפלומטיה. גם כשבישראל השתעשעו בשלוש הרפתקאות מלחמתיות אכזריות והרסניות נגד חמאס ברצועת עזה, הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן דבקה באופציה זו. במילים אחרות, למרות הרצון של חמאס ל"הבעיר את הגדה מתחת לרגלי הכובשים הציונים" ולמרות בחישתן בקלחת של מדינות שאינן ידידותיות לרשות, כמו קטר ותורכיה, המנהיגות הפלסטינית דבקה בדרך העצמאית ביותר שנקטה אי פעם בהיסטוריה הפלסטינית.
ייתכן שדווקא חולשתן של הבירות הערביות הביאה את אבו מאזן, ואת ערפאת לפניו, לביסוס המאבק הפלסטיני על אמצעים בלתי אלימים. יתר על כן, זניחת האופציה הצבאית העצימה את השאלה הפלסטינית והעלתה אותה מחדש על סדר היום האזורי למרות הכאוס של ה"אביב הערבי". עתה היא זוכה לעדנה מיוחדת בקרב חוגים ציבוריים, החברה האזרחית וחוגים אקדמאיים ופוליטיים רחבים באירופה ובצפון אמריקה. אני סבור כי אזרוחה של השאלה הפלסטינית והוצאתה ממסלול האלימות מסייע לה להתקבל ברחבי העולם כמאבק צודק ומוסרי. מסתבר כי הכפפת האמצעים למטרה הצודקת – שחרור מעול הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית – היא אכן צורך פלסטיני אותנטי; קשה לנצח במאבק צודק כאשר האמצעים פסולים או גובים חיי אדם רבים, ביניהם אזרחים חפים מפשע.
הצלחתה של המנהיגות הפלסטינית לנתק את הקשר בין תנועות הטרור העולמי, ביניהן התנועות בעלות האוריינטציה האסלאמית-רדיקלית, לבין השאלה הפלסטינית, ראויה לציון. אוסאמה בן לאדן וסגנו, ד"ר אימן א-זוואהרי, לא הצליחו לשאוב את המאבק הפלסטיני פנימה אל תורת המלחמה ב"כופרים המערביים" ו "הפושעים הציונים", ויותר מזה, המנהיגות הפלסטינית היא זו שהשכילה לבודד את מאבקה ממפעל הטרור של אל-קאעדה, בכך שבחרה באופציה האזרחית בזמן הנכון. ניתוק זה בין הזירות תרם תרומה מכרעת להחייאת השאלה הפלסטינית ולבינאומה מחדש, למרות ניסיונותיה הרבים של ישראל לטאטא אותה מתחת לשכבות חדשות של בטון ורעפים של התנחלויות ומתנחלים.
המנהיגות הישראלית, מנגד, לא רק שהתעלמה מהשאלה הפלסטינית והתכחשה לה, ברוח ה"לא מתנצלים" של בנט, אלא השתעשעה במקסמי שוא על התאדותה של השאלה הפלסטינית מעצמה. הימין שיווה בנפשו שה"כאוס הערבי" ישאב לתוכו את השאלה הפלסטינית ואת אבו מאזן ה"לא פרטנר", או שמוחמד דחלאן יחליף את אבו מאזן שנידה אותו, ויגרום נחת רוח לליברמן. לחלופין קיוו בהנהגת הימין שהנושא האיראני יתנפח דיו כדי להעלים בקפליו את השאלה הפלסטינית או לדחוק אותה אל מאחורי פרגוד עבה. מי שקיווה כי הברית הלא-מוצהרת עם מדינות ערביות מתונות תשחרר את ישראל מהעניין הפלסטיני טעה, וכפי שהראה כאן אברהם סלע לא מזמן, מחשבה זו מלכתחילה אינה יכולה להחזיק מים.
אני נוטה להאמין שאבו מאזן ידבוק בקו המדיני-דיפלומטי שהנהיג. מה שלא צלח באמצעות דיפלומטיה יצלח בעוד יותר דיפלומטיה, משום שגם בצד הפלסטיני מורגשת עייפות מאלימות ומהסלמה. הגדה המערבית רוֻויָה מאבקים נקודתיים לא-אלימים, ביניהם המאבק נגד תוואי הגדר בבילעין, ופלסטינים תובעים צדק מבתי המשפט בישראל, בראשם בג"ץ. הרשות הפלסטינית מספקת את מטריית העל לגישה הזו בדמות הפנייה למוסדות הבין-לאומיים השונים. זו אינה בחירה טקטית אלא עקרונית: הפלסטינים גילו מחדש את כוח חולשתם, שהאינתיפאדה הראשונה ביטאה יותר מכל. שמירה קפדנית על הקו הזה תביא לפלסטינים אהדה רחבה בעולם, על חשבון ישראל, במקרה שהממשלה הבאה בישראל תמשיך להתנער מחובתה לפתור את השאלה הפלסטינית.
דוקטרינת "ניהול הסכסוך" של הזוג נתניהו-ליברמן מתבררת כלא-ריאלית, ולנוכח ההתמדה הפלסטינית במאבק המדיני-דיפלומטי תהיה ישראל חייבת להעלות הצעה כלשהי להנעת המו"מ. הסלמה נוספת תעלה במותם של ישראלים ופלסטינים לשוא, בדיוק כפי שקרה במלחמות "עמוד ענן" ו"צוק איתן".
