ב-23.11.2011 ציינו כלי התקשורת בכל העולם כי "נפל הרודן הרביעי במזרח-התיכון" ודיווחו שנשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, הצטרף לרשימת השליטים שמשטרם קרס כתוצאה ישירה של "האביב הערבי". בכל הדיווחים נאמר שסאלח טס לערב הסעודית, שם חתם על "מסמך היוזמה של מדינות המפרץ" שעל פיו העביר את השלטון לסגנו, עבד רבו מנסור האדי. אותם כלי תקשורת, מערביים וערביים כאחד, ציינו בין היתר, כי סאלח עוזב לאחר 33 שנות שלטון במדינה.
עוד קובייה בדומינו השליטים במזרח-התיכון נפלה ולכאורה עלינו להתחיל לחשוב על "תימן שלאחר סאלח". ייתכן מאוד כי אכן כך הם פני הדברים ושאכן ימיו של סאלח בשלטון חלפו ולא נותר לנו אלא לעקוב אחר ההתפתחויות בתימן, ולנתח את האפשרויות השונות באשר לזהותה העתידית של המפה הפוליטית במדינה זו.
יתכן גם, שהשאלה מי יהיה נשיא תימן כבר אינה חשובה, לאור העובדה שבעשור החולף הפכה תימן, אשר ממילא לא היה בה מעולם שלטון ריכוזי, ל"מדינה כושלת" אשר אמנם רשומה באו"ם כמדינה אחת, אולם למעשה מחולקת לקנטונים שבכל אחד מהם שולט דה-פקטו גורם כוח אחר: באזור חדרמות עושה ארגון "אל-קאעידה" כבתוך שלו, באזור עדן מרוכזת אוכלוסייה חילונית השואפת להיבדל משלטון צנעא, באזור צעדה הסמוך לגבול הסעודי ישנה נוכחות מאסיבית של אנשי אל-חות'י – שיעים הנתמכים בידי איראן – ובתווך מפוזרים השבטים, תתי-השבטים והחמולות של שתי קונפדרציות השבטים הגדולות, חאשד ובכיל, אשר תמיד היו חלק מהמרקם החברתי של תימן. לכך יש להוסיף את העובדה, שברחבי המדינה מפזורים כוחות צבאיים רבים, סדירים ובלתי סדירים, המשמשים כ"זרוע הביצועית" של כל אותם גורמי כוח והגורמים לשפיכות דמים יום-יומית ברחבי המדינה.
ההתפטרות כטקטיקה
אלא, שבחינת מהלך האירועים בתימן עשויה להוליך לתרחיש שבו סאלח, למרות הכל, ימשיך למשוך בחוטים כך או אחרת. ראשית, אם נבחן את מסמך היוזמה המפרצית (שהוביל להסכם על עזיבתו של סאלח), ניווכח, כי מסמך זה עדיין מותיר את סאלח בתפקיד הנשיא, לפחות לפרק זמן של חודש. המסמך הרי קובע שסאלח יישאר נשיא של כבוד, וש-29 ימים לאחר החתימה אמור הפרלמנט להעביר חוק המעניק לסאלח חסינות מהעמדה לדין. רק אחר כך אמור סאלח להתפטר רשמית מתפקיד הנשיא. כאן כבר טמון
המכשול הראשון: קבוצות בתימן – בעיקר גורמים המזוהים עם מפלגת הרפורמה (חזב אל-אסלאח) השייכת לאחים המוסלמים – יצאו כבר להפגנות ודרשו לבטל את הסדר החסינות . אם יופר סעיף החסינות, יוכל סאלח לטעון כי היוזמה אינה תקפה ולדחות את התפטרותו.
יתרה מכך, בניגוד לבן עלי, מבארכ וקד'אפי, סאלח שב לתימן לאחר חתימת ההסכם והמנגנון המפלגתי הענק שהקים עוד בשנות השמונים (מפלגת הקונגרס העממי הכללי) לא רק שלא פורק, אלא שחבריו אמורים להוות מחצית מחברי ממשלת המעבר שעל הקמתה עמלים עתה בתימן וכן יוכלו להתמודד בבחירות לפרלמנט ולנשיאות. יתר על כן, בני משפחתו של סאלח הנושאים בתפקידים בכירים בצבא ובמנגנוני הביטחון לא הודחו מתפקידם. בנו הבכור אחמד הוא גנרל המפקד על משמר הרפובליקה ועל הכוחות המיוחדים; אחיו למחצה של סאלח – הגנרל מחמד סאלח אל-אחמר הוא מפקד חיל האוויר וכוחות ההגנה האווירית; אחיינו של סאלח – יחיא מחמד עבדאללה סאלח הינו ראש מטה יחידת "הביטחון המרכזי" האחראית ללוחמה בטרור ואחיין נוסף – עמאר מחמד עבדאללה סאלח הוא האיש החזק במנגנון המודיעין.
העבר כאינדיקציה לעתיד
גם עברו של סאלח יכול להעניק לנו רמזים להתנגותו העתידית. בשנות השמונים התפטר סאלח פעמיים מתפקיד הנשיא, ב-1983 וב-1988, אולם לאחר שהמנגנון המפלגתי שיצר ארגן מהומות, הפגנות ושביתות חזר הנשיא לכהן. כל עוד מנגנון ה"קונגרס העממי הכללי" פעיל בתימן, מוקדם יהיה להספיד את סאלח. קריאה מהירה של המפה הפוליטית התימנית גם אינה מותירה מקום לספק כי האופוזיציה לשלטון סאלח אינה הומוגנית בלשון המעטה. אופוזיציה זו מתיימרת למשל לכנס תחת כנפיה את המפלגה הסוציאליסטית ואת מפלגת הרפורמה המונהגת בידי האחים המוסלמים, אולם דומה כי אין ניגוד חריף יותר מזה הקיים בין שתי מפלגות אלו. במלחמת האזרחים של 1994 קראו בכירי מפלגת הרפורמה, שאז צידדו בסאלח, לצאת לג'יהאד נגד "הכופרים המרקסיסטים".
סאלח עצמו אמר אינספור פעמים ש"תימן היא השבטים והשבטים הם תימן" ולכן אם נרצה להעריך לאן מנשבות הרוחות בתימן, יהיה עלינו להעניק משקל רב לשאלה במי יתמכו השבטים הזיידים הגדולים – חאשד ובכיל – שבלעדיהם אף שלטון אינו יכול לפעול. אולם השבטים התימנים, אשר לאורך ההיסטוריה החליפו נאמנויות בהתאם לחושי ההישרדות שלהם, ימשיכו ככל הנראה לנהוג כך ולפעול בהתאם לאינטרסים השבטיים ולא על פי אינטרס מדינתי כלשהו.
לסיכומו של עניין, יכול להיות שחתימתו של סאלח על הסכם היוזמה המפרצית אכן מסמלת את סוף דרכו הפוליטית אולם זה לא יפתיע אם עוף החול הזה שוב ישוב לשלוט בתימן.
