תוניסיה, בה החל ה"אביב הערבי", הייתה הראשונה מבין המדינות הללו לקיים מערכת בחירות דמוקרטית שבהן זכתה מפלגת א-נהדה המזוהה עם "האחים המוסלמים". היא גם הראשונה שבה מתחולל מאבק פנימי קשה בין הזרם האסלאמי לליברלים, לא בהכרח מייצגי השלטון הישן אלא מייצגי החילוניות, חופש הביטוי והמאבק בכפייה דתית. מפלגת השלטון החדשה מִתְקשה לרַצות את ציבור המשכילים, ראשי מערכות הכלכלה והפעילים החברתיים באמצעות הבטחות על שמירת הדמוקרטיה והחירויות האישיות. אלה רואים זליגה איטית של הישגי המהפכה התוניסאית אל עולם המושגים האסלאמי, והחלפתה של האוטוקרטיה החילונית של בן-עלי בתיאוקרטיה-לייט מבית היוצר של תומכי א-נהדה. הבעיה שמזהים הליברלים הללו מתמקדת במונח 'זליגה': להבנתם, באיטיות אך בעוצמה רבה ובנחישות, משתלטים האסלאמיסטים והסופיסטים על כל חלקה טובה במדינה.
רבים מן הצעירים שיצאו להפגין נגד בן-עלי בדצמבר 2010 חשים כי האסלאמיסטים "גנבו להם את המהפכה". תחושה זו באה לידי ביטוי במחאות גוברות ברחוב וברשתות החברתיות (פייסבוק, טוויטר) בהן עולות אמירות בוטות נגד השלטון החדש: מינויו של מרזוקי החילוני לנשיא מתפרש כעלה תאנה לכוונות האמיתיות של ה'מזוקנים' הקיצוניים, וא-נהדה נתפסת כמפלגה מושחתת ככל השאר, שכן היא הקימה קואליציה עם "פליטי RDC" (מפלגת השלטון של בן-עלי) והיא מתנהלת בדיוק כמוה בכל הנוגע לזכויות אדם ואזרח, כולל שליטה מרחוק במערכת המשפט והשתת עונשי מאסר שרירותיים על כל מתנגדיה. עוד טוענים מבקרי השלטון החדש כי מרזוקי הקיף את עצמו בשורה של אנשי עסקים מוכרים וידועים, בעלי שליטה מלאה במערכות הכלכליות של תוניסיה, כולם חברי מפלגת השלטון של בן-עלי וחלקם גם חבריו הקרובים.
מאידך, תוניסיה סוערת מזה כחצי שנה בשל סיפורים שונים הקשורים לאוניברסיטה מובילה במדינה, מַנוּבָּה (Manouba) שעל יד הבירה תוניס. מאז ראשית המהפכה התוניסאית היא נסגרה לסירוגין, כשבכל פעם העילה היא מהומות שפורצות בקמפוס – בדרך כלל בפקולטה למדעי הרוח והאומנויות – בשל מאבק בין סטודנטים דתיים לחילוניים. לפני מספר חודשים היה זה סטודנט סלפי שעלה על גג הבניין של הפקולטה, הוריד את דגל תוניסיה האדום-לבן והניף במקומו את הדגל השחור המסמל את הסלפיה תוך שהוא קורא קריאות דתיות ופסוקי קוראן. לסטודנטים ואנשי הסגל ההמומים לקח כחצי שעה להורידו משם ולהחזיר את דגל הלאום למקומו. הדיון הציבורי הנוקב בעקבות האירוע הזה התמקד בשאלת השאיפות הסמויות של הקיצוניים להשליט את רצונם על ציבור שהוא ברובו חילוני, כשהסאב-טקסט עוסק בסיבות להצבעה עבור א-נהדה ושאלת המחאה נגד הכפייה החילונית מאז עצמאות תוניסיה (1956).
בשבוע שעבר נסגרו שערי הפקולטה שוב, הפעם בגלל מחאת הדיקאן, הסגל וחלק ניכר מהסטודנטים. 130 אנשי סגל הפנו מכתב מחאה חריף לראשי האוניברסיטה, בו הם קובלים על ניסיונות השתלטות חוזרים ונשנים של סטודנטים סלפים על המרחב הציבורי בקמפוס. אלה האחרונים מנסים מזה כמה חודשים (כשהלימודים מתקיימים, כמובן) להשליט סדר חדש בכיתות הלימוד, בו תשבנה הסטודנטיות כשהן רעולות, רצוי בנקאב. על פי חוקי המוסד האקדמי, כמו בכל המוסדות להשכלה גבוהה במדינה, חל איסור מוחלט על כניסה לכיתות בנקאב. הסטודנטים הסלפים הסתובבו בין כיתות הלימוד, הפריעו למרצים, צעקו, הטיחו קללות ואיומים במוות בסטודנטיות החילוניות, בסטודנטים שניסו להגן עליהן ובעיקר במרצים שדרשו מהם לחדול. בעקבות תלונות חוזרות ונשנות של מרצים, נשפטו עשרה סטודנטים סלפים על ידי מוסדות האוניברסיטה והורחקו מהלימודים, דבר שגרר מחאה חריפה יותר של חבריהם שלֻוותה באלימות והשתלטות על משרדי הדיקאן והובילה לסגירה מחדש של הפקולטה. המכתב של אנשי הסגל, עליו חתום גם הדיקאן, דרש מראשי המוסד להבטיח את שלומם וביטחונם של הלומדים והמלמדים, לשמור על ערכי היסוד של המוסד, ובכך "להגן על הערכים להם מחויבים כלל המרצים, החוקרים, האינטלקטואלים, אנשי הרוח ואנשי החברה האזרחית התוניסאים".
את האירוע הזה, סמל להשתלטות האיטית והמתמשכת של הצד האלים של האסלאמיסטים על המרחב הציבורי, מסכמים התוניסאים בבדיחה שמתגלגלת ברשת: מסקר שנערך לאחרונה עולה כי מכירת הבירה במדינה עלתה ב-50%. כי עם כל מה שקורה, כל בירה נראית כאילו היא האחרונה שנשתה.
