אומרים ששינויי האקלים והתחממות האטמוספרה מהירים דיים כדי שמדענים יבחינו בהם בבירור ויעריכו את סכנתם, אבל אינם מהירים מספיק כדי לאיים על הפוליטיקאים. זו הסיבה שהמנהיגות העולמית אינה עושה די כדי למנוע את נזקיהם. כך גם בעניין חדירת הדת למרחב הציבורי בטורקיה: היא מהירה מספיק כדי שמדעני המדינה והיסטוריונים יבחינו בה בבהירות, אולם הקצב שלה איטי מדי לייצר התנגדות פוליטית אפקטיבית.
גם החילוניים הנחושים ביותר במדינה אינם חוששים מאפשרות שטורקיה תהפוך לאיראן. יש בה קבוצה חילונית גדולה וחזקה, והאסלאם הטורקי הרך דומה יותר לזה של המדינות האסלאמיות בדרום אסיה – מלזיה ואינדונזיה – מאשר לגישה הדתית הנוקשה הרווחת באזורנו. לא מדובר כאן בהחלת חוקי השריעה או בחוקי התכסות בצ'אדור, אלא בתזוזה איטית ונחושה לעבר חברה מסורתית, בסגנון דומה לזה של אנשי מסיבת התה האמריקאית או הבית הלאומי אצלנו.
הממשל הנוכחי פועל על פי תכנית סדורה לייצר חברה ומרחב דתיים יותר. במשך מספר שנים לא נעשה דבר, עד שהשליטים החדשים הרגישו בטוחים במעמדם ובשליטתם לא רק במנגנונים הפוליטיים אלא גם במערכת המשפטית ובביורוקרטיה. רשמית טורקיה מצהירה גם עתה על הפרדת הדת מהמדינה, ומזהה את עצמה כמדינה חילונית שבה אין לדת שליטה בשום תחום מתחומי החיים. אולם אפשר כבר להבחין בזחילה הדתית מכמה כיוונים.
מותר למכור אלכוהול באופן חופשי, למשל, אולם חדשות לבקרים נשלפות הוראות מצמצמות – אסור למכור קרוב למסגדים, אסור למכור ליד חוף הים, בית קפה צריך לקבל אישור משלוש רשויות מדינה שונות למכירתם, והמיסים על אלכוהול עולים בהדרגה לרמה ההופכת אותם משקה לעשירים בלבד.
כיסוי הראש, שבעבר נאסר על סטודנטיות ועובדות ציבור בעת תפקידן, מותר היום ובמקומות מסוימים אף מסייע בקידום. אחת מהחלטות הממשלה האחרונות בנושא הלבוש ביטלה את חובת התלבושת האחידה בבתי הספר, ובמקביל התירה לתלמידים ללבוש בגדים 'אסלאמיים,' דהיינו כיסיי ראש וחולצות ארוכות שרוול, בעת שיעורי דת בבית הספר. רבים הבינו תקנה זו כתחילת מהלך זוחל שסופו הקפדה על לבוש צנוע יותר גם במרחב הציבורי.
הממשלה משקיעה סכומים גדולים מאד בבניית מסגדי ענק גם כאשר אין בהם כל צורך פונקציונאלי. הביטוי המובהק ביותר לכך היא ההחלטה להקים את המסגד הגדול באיסטנבול, ואחד הגדולים בעולם (שוודאי ייקרא על שם ארדואן), על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר – צַ'אמְליגַ'ה. בתחרות להגשת תכניות שערכה עיריית איסטנבול נבחרה תכנית שהיא העתק כמעט מדויק של המסגד הכחול המפורסם, עניין שעורר גם ביקורת אסתטית חריפה. מסגדים 'אימפריאליים' נוספים מתוכננים לבניה בככר תקסים, ליבה של העיר החדשה, ובאי הגדול בּוּיוּק אַדַה, שמרבית תושביו, אגב, יהודים ונוצרים.
ולבסוף, טורקיה היא אחת המדינות המוסלמיות הבודדות שבהן יש מסעדות פתוחות במשך היום בצום חודש הרמדאן ואלה המעוניינים בכך יכולים לשבת ולסעוד את לבם בגלוי, אולם אפשר לראות יותר ויותר מסעדות הסוגרות את שעריהן או מסרבות למכור אלכוהול בתקופה זו. המגמה ניכרת גם ברבעים החילוניים יותר של איסטנבול, ובערי השדה התופעה מובהקת עוד יותר.
נקודה אחרונה זו היא אחד המפתחות להבנת התהליך. אין ספק שיש כאן לחץ של הממשלה, חקיקה מתפתחת המקשה על המשך אורח החיים החילוני, וביורוקרטיה המערימה קשיים על כל צעד ושעל. אולם התהליך מתקדם גם בגלל הצייתנות הטורקית לשררה. לאורך שנים קיבלו הטורקים את תכתיבי הממשלה כפקודות. זה היה נכון כמובן גם בתקופת השלטון הכמאליסטי החילוני אולם באותה רוח צייתנית מקבל הציבור הטורקי גם את הנחיות הממשלה החדשה. אלה שיסגרו את בתי הקפה שלהם ברמדאן השנה, או אלה שיורו לבנותיהם לחבוש צעיף בעת שיעורי קוראן בשנה הבאה, אינם בהכרח דתיים. יש ביניהם חילוניים רבים, ואפילו כאלה שבעבר תמכו בהתלהבות במדינה החילונית. אולם מה שמאפיין רבים מהם הוא קבלה שקטה של מרות הממשלה. על אף שתהליך החדרת הדת למרחב הציבורי כבר גלוי לעין כל, ויצא מזמן מתחומם של מדעני החברה, הקולות המוחים נגד התהליך מעטים ורפים.
הטורקים גאים מאד בכך שארצם עשויה להוות דגם שלטוני לעתידו של העולם הערבי אחרי המהפכות שהתחוללו בו, אולם בעניין זה לטורקיה יש מה ללמוד דווקא ממצרים, שם גילו האזרחים המתנגדים להשתלטות הדת רוח לחימה ואומץ מרשימים.
