השאלה הגדולה, האם אבו-מאזן כן ברצונו המוצהר להקים בית לאומי לעם הפלסטיני לצד מדינת ישראל (בין אם תוכר כ"יהודית" ובין אם לא תוכר ככזו), מפלגת את הציבור הישראלי לקראת תום מסגרת הזמן שהוקצבה למשא ומתן בסוף אפריל. שאלה קריטית זו זכתה להבהרה מסויימת, מכיוון מעט לא צפוי אולי, ביום שלישי, עת נפגש נשיא הרשות הפלסטינית עם קבוצת עיתונאים ישראלים (ואני בתוכם) במוקאטעה בראמאללה.
ארבעה עשר העיתונאים, שכל אחד מהם זכה לשאול את אבו-מאזן שאלה אחת ויחידה, התמקדו בעיקר בנושאים שעל סדר היום: האם "פלסטין" תתבע את ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג? האם הפיוס עם חמאס יבוא על חשבון השיחות עם ישראל? האם המדינה הפלסטינית תסכים לקלוט לתוכה מתנחלים חרדים אנטי-ציוניים שיוותרו על אזרחותם הישראלית?
אני העדפתי לשאול את הראיס על הפליטים הפלסטינים, סוגיה שהיא – לטעמי – אבן הנגף המרכזית בפני הגעה להסכם, ומעידה יותר מכל על הלך מחשבתו בנוגע לאופן חלוקת הארץ. "אדוני הנשיא, בנוגע לאסון המתחולל בסוריה," פתחתי, "האם ביקשתם מישראל רשות לקלוט בשטחי המדינה הפלסטינית תחת כיבוש, כהגדרתך, את הפליטים הפלסטינים הנמלטים מסוריה, ומה היתה תגובת ממשלת ישראל לבקשה זו?"
עבאס אישר שאכן ביקש מנתניהו לקלוט את הפלסטינים הסורים (שאת מספרם העריך ב-600,000) בשטחי הגדה המערבית ועזה, אך נענה כי עליהם לוותר תחילה על זכות השיבה (לישראל). "סרבתי," אמר עבאס, וכהערת אגב הוסיף שישנם כמאה פליטים פלסטינים מסוריה הנמצאים כיום במצרים, וייתכן כי יסתננו לתוך רצועת עזה דרך מנהרות ההברחה. בכך סגר את הנושא.
נבהיר את עמדתו של נשיא פלסטין ויו"ר אש"ף, האיש האחראי לגורלם של כל הפלסטינים באשר הם: עדיף להפקיר את פליטי החרב מסוריה למצור ולמצוק של מחנה הפליטים אל-ירמוכ, למות ברעב או לברוח עם מטלטליהם הדלים למדינות השכנות, מאשר לוותר על הזכות העתידית להשתקע במדינת ישראל.
עמדתו זו של אבו-מאזן מעלה תהיות רבות: האם חשש לוותר על קלף מיקוח אמיתי במשא ומתן עם ישראל חינם אין כסף? האם יש משמעות משפטית לוויתור של הפליטים על "זכות השיבה" (שכשלעצמה מוטלת בספק משפטי עמוק) כאשר חרב המלחמה מונחת על צווארם? אם אכן הציבה ממשלת נתניהו דרישה שערורייתית שכזו, מדוע עבאס לא השתמש בה כדי לנגח את ישראל מעל כל במה בדרישה לאפשר הגירה פלסטינית ל"מדינה הפלסטינית תחת כיבוש" אף על פי כן? האם בעמדה זו הגן אבו-מאזן על האינטרס של הפליטים הפלסטינים, או שמא על צווארו שלו בקרב הקהילה הערבית הרחבה?
עמדתו של עבאס מחרידה עוד יותר כאשר משווים אותה עם התנהלות ההנהגה הציונית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה וטרום הקמת מדינת ישראל. מאות אלפי פליטים יהודים ממחנות ההשמדה של אירופה נעו ונדו במחנות עקורים, מחפשים קורת גג לראשם. באחת, הפך הרצון הציוני להקים בית לאומי ליהודים, מקום מפלט, לדחוף שבעתיים. האם נוכל לדמיין תסריט שבו עומד דוד בן גוריון על חוף עתלית וקורא במגאפון לעבר אניית מעפילים רעועה: "חזרו לאירופה, את ביתכם תמצאו כאן רק כשהעולם יכיר בזכותנו לארץ ישראל השלמה, כשיינתן לנו לשוב למחוזות אבותינו, לשכם ולחברון"? והרי כך בדיוק נוהג אבו-מאזן בעצם הימים הללו עם פליטי החרב מסוריה!
העובדה שאבו-מאזן לא נלחם בדרישה הישראלית (לכאורה) כפי שנלחמה ההנהגה הציונית בספר הלבן המנדטורי אומרת דרשני, ומעלה ספק כבד סביב נכונותו לראות במדינה הפלסטינית העתידית בית לאומי כפי שראתה התנועה הציונית במדינת ישראל טרם לידתה.
אולם אמת נוספת צריכה להיאמר, והיא כואבת לא פחות עבור המאמינים בחזון שתי המדינות. נכונותה של ההנהגה הציונית לקלוט כאן את אלפי הפליטים היהודים נולדה מהדרישה הבלתי מתפשרת של הפליטים עצמם להגר לארץ ישראל בכל מחיר. אותם פליטים חרפו את נפשם למען חזון הקמת המדינה היהודית. עובדה עגומה היא שדחף לאומי פלסטיני מקביל לדחף הציוני אינו מביא אל גבולות נהר הירדן והגולן — או למצער אל דפי התקשורת הכתובה והמשודרת — את המוני הפליטים הפלסטינים החדשים.
למרבה אסונם, הפליטים הפלסטינים כבר מזמן הפסיקו להיות בני אדם, בעלי זכויות וצרכים, והם כיום רק "סוגיה", אפילו בעיני המנהיגים שלהם עצמם.
