מאז המהפכה האסלאמית שהתחוללה באיראן בשנת 1979 הפכו הבהאים, שהם המיעוט הדתי הגדול ביותר באיראן (מספרם מוערך ב-300-350 אלף אישה ואיש), למיעוט הנרדף ביותר במדינה. איראן מעולם לא הכירה בדת הבהאית באופן רשמי, גם לא לפני המהפכה האסלאמית. חוץ מדת האסלאם שלוש דתות נוספות קיבלו הכרה: הזורואסטרית, היהודית והנוצרית, וחוקת איראן שלאחר המהפכה התירה למאמיני דתות אלה בלבד לנהוג על פי דתם. מדיניותו הרשמית של המשטר הייתה ועודנה עקירת הבהאיות מאיראן. יותר ממאתיים ממנהיגי הקהילה הוצאו להורג, כמה אלפי מאמינים נעצרו ועונו במטרה לכפות עליהם המרת דת, בהאים אשר עבדו בעבר בשירות המדינה ספגו קנסות, וכמו כן עוקל רכושם של בהאים, קבריהם ומצבותיהם חוללו, ונאסרה עליהם כל פעילות דתית או ארגונית במסגרת קהילתם.
מגבלה נוספת שהטילה הרפובליקה האסלאמית של איראן על הבהאים הוא האיסור ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה במדינה, ציבוריים או פרטיים. בשנת הלימודים 1982-1981 תלמידים שנרשמו לבתי הספר נדרשו לענות על השאלה האם הם או משפחתם משתייכים לדת הבהאית. אם ענו בחיוב נשאלו האם יסכימו להמיר את דתם, ומי שסרב לא התקבל ללימודים. תלמידים בהאים שכן הצליחו להיכנס לבתי הספר נשלחו לבתיהםם לעיתים קרובות, ובדרך כלל קיבלו מכתב המודיע להם כי הם מסולקים מהלימודים משום ששר החינוך קבע כי הדת הבהאית היא "פשע". מורים בהאים סולקו גם הם מבתי הספר הציבוריים, משום שהם מוליכים את התלמידים בדרך לא נכונה.
בשנת 1987 הקימו התלמידים, המורים, המרצים ועובדי המנהלה הבהאים אשר סולקו או פוטרו מעבודותיהם במערכת החינוך את "המוסד הבהאי ללימודים גבוהים". השיעורים התקיימו בבתים והורכבו מקבוצות קטנות של תלמידים. לעיתים גם לא-בהאים לקחו חלק בשיעורים, מאחר שרמת הלימודים בהם נחשבה לגבוהה יותר מרמת מוסדות החינוך הרשמיים. בתחילה למדו ב"מוסד הבהאי להשכלה גבוהה" מאתיים וחמישים סטודנטים בכל המדינה, ועם הזמן הוא הלך וגדל והפך לאוניברסיטה. מוסדות להשכלה גבוהה במערב מכירים בתארים האקדמיים של המוסד, בעוד שממשלת הרפובליקה האסלאמית מסרבת להכיר בהם עד היום.
בשנת 1998 פשטו סוכני המשטר על האוניברסיטה, עצרו 36 מרצים ועובדי מנהלה והחרימו ציוד ומסמכים רבים, והביאו פחות או יותר להפסקת פעילותו. העצורים שוחררו בהמשך, אף שכולם סרבו לחתום על התחייבות לפיה לא ישובו לשתף פעולה עם האוניברסיטה. מאז מנסות רשויות הרפובליקה האסלאמית לחבל ככל האפשר בפעילותו של מוסד זה באמצעות זימון של מרצים למשרדי שירותי הביטחון, איומים על הסטודנטים ועל העובדים, מעצרים של עובדים ושל סטודנטים (המעצר האחרון של מרצים התרחש במאי 2011 והעצורים נשפטו למאסר של 5-4 שנים), החרמת ציוד, הפרעות בזמן מבחנים ועוד.
מאז המהפכה האסלאמית מקור ההגנה היחידי של הקהילה הבהאית באיראן הוא ההגנה "מבחוץ", כלומר של האו"ם ושל ממשלות מערביות, וכן מצד אנשי אקדמיה ברחבי העולם, אשר מנסים להתערב לטובתה ולמנוע חלק מהעוולות כלפיה. מרצים רבים באוניברסיטה הבהאית הם מרצים מהעולם המתנדבים ללמד ולהעביר הרצאות (אונליין) לסטודנטים. כאמור, אוניברסיטאות רבות בעולם ממשיכות להכיר בתארים המוענקים על ידי האוניברסיטה הבהאית באיראן.
הזכות לחינוך היא אחת מזכויותיו הבסיסיות של כל אדם, ומצער להיווכח כי במאה ה-21 עדיין קיימים משטרים עריצים ודיקטטוריים אשר מונעים מאזרחיהם זכות בסיסית זאת. עבור הבהאים האיסור להמשיך ללימודים גבוהים מצער אף יותר, משום שכתבי הקודש שלהם מעניקים חשיבות מיוחדת לחינוך והשכלה. מבחינות רבות האוניברסיטה הבהאית היא התקווה היחידה עבור צעירים המשתייכים לדת זו ומבקשים לבנות את עתידם ולהגשים את ערכי דתם.
מורן שרוני היא בוגרת תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ואפריקה ובמדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, וכיום סטודנטית לתואר שני בחוג ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עבודת התזה שלה תעסוק בקהילה הבהאית באיראן בתקופת שלטונו של מוחמד רזא שאה
