האזהרות החוזרות ונשנות על כך ש"חלון ההזדמנויות לפתרון שתי המדינות הולך ונסגר", ו"שעון החול אוזל", מזכירות לי תמיד את הפרדוקס של הפילוסוף היווני זנון, על המירוץ בין הצב ואכילס. הצב, אשר מתחיל את המירוץ כעשרה צעדים לפני אכילס, תמיד יהיה מרחק פסיעה מאכילס המהיר ממנו פי כמה. ככל שאכילס מתקרב אל הצב, כך מתרחק הצב עוד סנטימטר, ועוד מילימטר, ועוד עשירית מילימטר, כך שלעולם יהיה מרווח מה לפני אכילס. וכך גם "פתרון שתי המדינות". מהאזהרות הראשונות בשנות השמונים נגד מפעל ההתנחלות, דרך תהפוכות הסכם אוסלו והאינתיפאדה, ועד להסכם ז’נווה ונוער הגבעות, שומעים אנו כי החול בשעון אוזל, וה"חלון" המפורסם הולך ונסגר. ודוק: ככל אשר תסגור אותו, כך יישאר החלון פתוח. גם אם חצי מיליון ישראלים יושבים לבטח מעבר לקו הירוק, גם ללא אופק כלשהו להסכם שלום, גם אחרי התפלגות הרשות הפלסטינית לשתי מובלעות מתחרות, גם אחרי קריסת המחנה הפוליטי בישראל של תומכי אוסלו, תמיד יישאר סדק צר באותו חלון ידוע, ותמיד יעלה קול המוכיחים בשער: גורו לכם, כי החלון הולך ונסגר!
זנון ובני שיחו ידעו היטב – מבלי להכיר את החשבון האינפיטיסימלי – כי המציאות תגבור על הפרדוקס, ואכילס המהיר כבזק ישיג גם ישיג את הצב הזוחל. ואנו החיים ביקום הממשי, איננו זקוקים בהכרח להבין את מושג האינסוף המתמטי על בוריו כדי להגיע למסקנה פשוטה. חלון ההולך ונסגר במשך שלושים שנה אינו יכול להישאר פתוח. כאשר אנחנו סוגרים חלון, הוא בדרך כלל נסגר. אם בחריקה צורמת, אם בטריקה רמה, אם ביעילות משומנת, או בקול ענות חלושה – אבל בסוף ייסגר.
אני משאיר בידי הקוראות והקוראים להחליט האם היה חלון אי פעם, האם נסגר, מתי, ובאשמת מי. אבל ראוי לדעתי להקשיב בתשומת לב לאלה המסתכלים במציאות וקובעים, כי כנראה שחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום אינה אפשרית עוד. שניים מהתומכים הבולטים ב"פתרון שתי המדינות", הסופר א.ב. יהושע וההיסטוריון הפלסטיני-אמריקני רשיד ח’אלדי, התבטאו באופן כזה לאחרונה מעל דפי הארץ. הניתוח של שניהם כיצד הגענו לנקודה זו שונה בתכלית, אך לענייננו אין זה משנה. העיקר הוא ששניהם סבורים, במידה רבה של ודאות, ובמידה דומה של עוגמת נפש, כי אבד הכלח על פתרון שתי המדינות, וכעת יש להתחיל לחשוב על בנייתה מחדש של המסגרת המדינית-כלכלית האחת בין הנהר לים. וברקע מהדהדים דבריו של מירון בנבנישתי, כי "מדינה דו-לאומית" אינה סכנה האורבת לפתחנו או “פתרון”, אלא פשוט תיאור של המציאות הקיימת והבלתי-הפיכה בישראל ובשטחים.
במקום להתעמת עם המסקנה הזו, יוצאים התומכים המושבעים של "פתרון שתי המדינות" למאבק. אחרי שהתרו משך שנים כי החלון הולך ונסגר, כעת הם טוענים בכל תוקף כי עדיין יש איזה סדק, וכל מי שמפקפקים בקיומו, הם בהכרח ליברלים הוזים הדוגלים באוטופיות של אחוות עמים. ועוד מהלכים עלינו אימים, כי "מדינה דו-לאומית" היא שם אחר למדינה ערבית אסלאמית. כדי לחזק את טיעוניהם המבעיתים, יביאו בבקשה דוגמאות קונקרטיות של גורמים פלסטינים לאומניים או איסלאמים התומכים בנוסחה המדינה הדו-לאומית (לא מדינה אחת אסלאמית: מדינה דו לאומית). אלא שאין כאלה. מסתמא, הגורמים הפלסטינים הלאומניים והאסלמאסיטים אינם סבורים שמדינה דו לאומית טובה להם. למעשה אין בינתיים שום גורם פוליטי משמעותי בין הירדן והים, לא ישראלי ולא פלסטיני, לא חילוני ולא דתי, הדוגל במדינה הדו-לאומית כ"פתרון". אולי משום שכל הגורמים הללו מבינים שנוסחה כזו דורשת פשרות שאיש אינו שש אליהן. אולם רתיעה זו אינה משנה את המציאות הדו-לאומית הקיימת, ואינה מוחקת את הכשלון המתמשך להגיע לאותו פתרון מובן מאליו, כביכול, של חלוקת הארץ.
נאמר זאת בפשטות. אם הבעייה היא בסך הכל לסמן את הגבול בין הפלסטינים לישראלים, כמו שטוען שאול אריאלי (כאילו אין מתנחלים, כאילו אין פלסטינים אזרחי ישראל, כאילו אין שאלת נכבה וזכות שיבה); או לחלופין, אם המפתח הוא נוסחת הקסמים של "השארת המתנחלים במדינה הפלסטינית" (כפי שהציע אלכסנדר יעקובסון) – אדרבא, יספרו זאת לציבור הישראלי, יעשו נפשות לחלוקת הארץ ויובילו לפתרון מדיני. אבל נדמה לי שברור גם להם שכל זה אינו עומד להתרחש, לא בבחירות הקרובות לכנסת, ולא באלו שאחריהן; לא עם אבו מאזן, וגם לא עם מרואן ברגותי או ח'אלד מִשעל. ובינתיים חייבים תומכי "פתרון שתי המדינות" תשובה לשאלה פשוטה: מה צריך לקרות כדי שאפשר יהיה להגיע למסקנה שהחלון נסגר? כמה שנים צריכות עוד לעבור, כמה התנחלויות ומאחזים צריכים לקום? אחרי ארבעים וארבע שנים של שליטה ישראלית בארץ ישראל המנדטורית, ושמונה עשרה שנים אחרי חתימת הסכם אוסלו, מתי יגיע, לשיטתם, הרגע להתפכח מאשליית הזמניות של השליטה הישראלית בשטחים?
ד"ר יאיר ולך הוא מרצה בתוכנית ללימודי ישראל בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה (SOAS) באוניברסיטה של לונדון. יאיר מתמחה בירושלים המודרנית, היסטוריה אורבנית, תרבות חזותית, ושאלות מרחביות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנים 2010-2011 שימש עמית מחקר באוניברסיטת קמברידג' בתוכנית "סכסוך בערים".
