ערב הסעודית נחשבת לצרכנית הגדולה ביותר של בשמים בעולם הערבי. עם זאת, השימוש בבשמים בקרב נשים וגברים מוסלמים מעורר שאלות מגדריות והלכתיות רבות: בושם משווק כמוצר יוקרתי, אופנתי, המתחבר ליופי, לחושניות ולגנדרנות ומזמין פיתויים אסורים. המסרים שמועברים לצרכנים מוסלמים מעוררים אי נוחות ביחס לשימוש בבשמים, ונשאלת השאלה האם מוצרי הבישום מותרים לשימוש על פי ההלכה.
מסורת רקיחת הבשמים מפרחי יסמין, מוורדים, משרפי עצים ומשמנים שונים החלה ביוון ובמצרים העתיקה עוד לפני הספירה. במאה ה-7 התפתח סחר ענף של בשמים ושמנים ארומטיים בתוך שטחה של האימפריה האסלאמית ובינה לבין שכנותיה. תעשיית הבשמים צמחה והשתכללה הודות לתרומתם האדירה של כימאים מוסלמים למדע, שהבולט בהם היה אבן סינא (1037—980), רופא, פילוסוף ומדען ממוצא פרסי, שהיה הראשון שפיתח את תהליך הזיקוק ליצירת תרכובות בשמים.
במהלך מסעות הצלב במאה ה-12 הביא המפגש בין הצלבנים לבין הציוויליזציה המוסלמית את הנוצרים לשאול ידע שנאגר על ידי המוסלמים בתחומי הרוח, החברה, הטבע והרפואה, ובכלל זאת טכניקת רקיחת הבשמים וזיקוקם. באותה תקופה הופקו רוב הבשמים מפרחי לבנדר, שסיכוייו לשרוד באקלים האירופי הקר היו נמוכים ביותר. במאות ה-14 וה-15, כאשר המסחר בין אירופה לבין הודו וחצי האי ערב הגיע לשיאו, הובאו לאירופה תרכיזים מפרחי לבנדר. במאה ה-19 החלו לייצר בשמים באמצעות מהילת אלכוהול בריכוז גבוה (96 אחוז) בתרכיז פרחים. גם כיום נמצא אלכוהול סינתטי בשיעור גבוה בבשמים, בשל עלותו הנמוכה.
פוסקי הלכה רבים מתנגדים לשימוש של מוסלמים בבשמים בשל האלכוהול המצוי בהם. לטענתם, מן הראוי שלא לצרוך (להבדיל משימוש רפואי) מוצרים שאחוז האלכוהול בהם גבוה. יתר על כן, האלכוהול הסינתטי במוצרי טיפוח מזיק לעורם ולבריאותם של המאמינים. למוסלמי המאמין מותר להשתמש בבושם על בסיס שמן בלבד, ולפני התפילה עליו לנקות כל שריד לאלכוהול מגופו, שיער ראשו ובגדיו. בושם בריח מתוק אסור על המוסלמית המאמינה מטעמי צניעות; בושם נשי יכול להיות במגוון צבעים אך ריחו לא יהיה מורגש. אם השימוש בו הוא למטרות חיטוי או מניעת ריחות גוף לא נעימים השימוש בו מותר, אך גם במקרים אלה עדיף להשתמש במים או בבושם על בסיס שמן.
חכמי הלכה מתונים מתירים, עם זאת, שימוש במוצרי טיפוח על בסיס אלכוהול, אם מטרתם היא שמירה על נקיון הגוף ובריאותו. זאת מן הטעם שאלכוהול מיוצר מסוכר, שהוא חומר טהור מבחינה הלכתית. יתר על כן, שימוש במוצרים שיש בהם אחוז מסויים של אלכוהול מותר אם אינם משכרים, וכל עוד אין חשש שהמאמינים יתפתו לטעום את הנוזל. פוסקים אחרים התירו למתפללים לטהר את ידיהם ורגליהם לפני התפילה או לפני העליה לרגל למכה בבשמים ושמנים (במקום במים). זאת משום מנהגו של הנביא, שעודד מתפללים להגיע למסגד או לעלות לרגל כשגופם נקי וריחו נעים.
מכיוון שקיימות מחלוקות הלכתיות בשאלת ייצורם, שיווקם וצריכתם של בשמים, גם המתונים שבין פוסקי ההלכה מייעצים ליזמים מוסלמים להדיר רגליהם ממוצרי הטיפוח ולהשקיע בענפים אחרים. אולם חכמי הלכה מגבים יזמים ומשווקים המייצרים בשמים "מסורתיים", לא סינתטיים, ללא אלכוהול ועל בסיס שמן.
לבשמים על בסיס שמן המיוצרים כיום באירופה בהתאם להנחיות הללו נהוג להוסיף אלכוהול "כשר" המופק מענבים בלבד. החלופה הבריאה והירוקה הזו זוכה לתמיכה לא מעטה בעולם ההלכה המוסלמי. הבשמים מיוצרים משעוות דבורים, משמן קוקוס או משמן שקדים, המוצרים נמכרים גם באינטרנט והיזמים מבטיחים לתרום עשרה אחוזים מן ההכנסות למטרות צדקה, כך שנראה כי הפתרון שנמצא מְרַצֶּה הן את הפוסקים הן את המאמינים. באופן אירוני, מאמינים טבעונים מתנגדים לשימוש בשעוות דבורים במוצרי הקוסמטיקה, ואף מבקשים, מנימוקים של מוסר ואקולוגיה, להשתמש בתחליפים סינתטיים – ביניהם אלכוהול סינתטי.
