בית המשפט לעניינים פליליים בקהיר עובד בימים אלה שעות נוספות כזרוע מבצעת של משטר הנשיא סיסי, הנחוש למגר את תנועת האחים המוסלמים על כל הסתעפויותיה, לרבות הדרג הייצוגי הבכיר שלה. לפני מספר ימים גזר בית המשפט הזה עונש מוות על הנשיא מורסי, שנבחר בבחירות שנערכו אחרי הדחתו של מובארכ. גם מוחמד בדיע, המדריך הכללי של התנועה במצרים, ויוסף אל-קרדאווי, יו"ר האיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים – המנהיגות הדתית של העולם הסוני, נדונו למוות. פעילים בחמאס זכו לגזרי דין דומים באשמת קשירת קשר עם מורסי ותנועת האחים במצרים.
כתבי האישום נגד הנזכרים לעיל כוללים שלוש קטיגוריות של טענות. ראשית, הוראות שהנשיא מורסי והנהגת תנועת האחים נתנו כביכול באופן אישי כדי לדכא הפגנות נגד שלטונם, אשר הובילו למות מאות מפגינים ומתנגדים. שנית, קשרים "מודיעיניים ובוגדניים" בין תנועת האחים לבין גורמי חוץ כמו קטר ותנועת חמאס. שלישית, טענות לעבירות שבוצעו בעת מנוסתם של מתנגדי מובארכ, לרבות מורסי, מהכלא שבו הוחזקו.
גם מתנגדי האסלאם הפוליטי לא מתקשים לזהות את האופי הפוליטי של משפטי הראווה הללו, שיש להם שורשים ענפים בפוליטיקה המצרית. בשנת 1964 ניסה חבר באחים להתנקש בחייו של ג'מאל עבד אל-נאצר בעת ביקורו של האחרון באלכסנדריה, ובתגובה הכריז נאצר, שנתיים מאוחר יותר, מלחמת חורמה על התנועה. מנהיגיה הובאו בפני בתי משפט מהפכניים שגזרו עליהם מוות, ומאז סבלו חברי התנועה מנחת זרועו של משטר עבד אל-נאצר. אנואר אל-סאדאת, שהחליף את נאצר, תמרן בין יד קשה כלפי האחים לבין חיבוקם כמשקל נגד לכוחות השמאל ולבורגנות הלאומית הנאצריסטית. מובארכ הלך בדרכו: הוא העניק לאחים לגיטימציה ועיגן את נוכחותם בפוליטיקה המצרית תוך כדי הגבלות נוקשות על ייצוגם בפרלמנט. ליתר דיוק, מאחר שלא היה יכול למנוע את צמיחתם ככוח חברתי, פוליטי ורעיוני, הוא הסתפק בהדרת רגליהם ממוקדים פוליטיים וחברתיים במדינה. במלים אחרות, הפוליטיקה המצרית כילתה חלק ניכר מזמנה, משאביה ויכולת המשילות שלה במאבק באחים המוסלמים.
כרזת מחאה במצרים: "פוליטיקה איננה עניין של הצבא" (תמונה: Aschevogel, cc by-nc-nd 2.0)
פרקטיקה זו הואצה עם עלייתו של סיסי לשלטון לפני יותר משנה, כתנועת מטוטלת לנסיונם של האחים לנכס לעצמם את המדינה לאחר שזכו בבחירות, וביתר שאת כאשר נבחר מורסי לנשיא. האחים ניסו לטהר את מוסדות המדינה מכל זכר לאליטות הישנות ולעצב את מצרים מחדש, ברוח הרעיון האסלאמי מבית מדרשם. הם פיטרו פקידי ממשל בהמוניהם, מרמת לשכת הנשיא עד אחרון הפקידים מהאזורים הכפריים הנידחים, וניסו להשתלט על מוסד אל-אזהר, המוסד הדתי העליון של האסלאם הסוני, מקור סמכות ולגיטימיות חשוב בעולם הערבי-סוני כולו.
האחים הגדילו לעשות כאשר מיהרו לכתוב חוקה חדשה למצרים. אני סבור שהחוקה, על אופן הכנתה ותכניה, הייתה בין הסיבות המרכזיות לשיבתו לרחובות של אותו ציבור שהדיח את מובארכ. לא הייתה בה שום בשורה להמונים, הקופטים מצאו את עצמם בפני חוקה דתית המאיימת על מעמדם המעורער בלאו הכי, והאליטה הצבאית נלחצה מהניסיון של ה"אחים" להצר את צעדי הצבא ולפגוע במשאביו ובזכויות היתר שלו.
מי שעקב אחרי צעדיה של תנועת האחים המוסלמים בעקבות עלייתם לשלטון במצרים, לפני כשלוש שנים, מתרשם שהיא רצתה להספיק לעשות בשנה אחת את מה שהתנועה האחות בתורכיה עשתה בכמעט שני עשורים. האחים במצרים נחפזו להכפיף את המדינה לשליטתם דווקא כאשר אזרחיה היו בשיא התקוממותם נגד שעבוד, דיכוי והדרה. הם הכעיסו המונים, ביניהם את תומכיהם משכבר הימים; מה שהם הציעו החוויר, בעיניהם של מצרים רבים, לנוכח הקורבנות הרבים שהוקרבו כדי להיפטר מרודן אחר. במשך שנה דיכא משטרו של מורסי את מתנגדיו, וכוחות הבטחון המשיכו לירות במפגינים. חברי התנועה אף ירדו לרחובות כדי להעניש את הכוחות המתנגדים, ונדמה היה שעידן מובארכ חזר ובגדול. הפגנת ה-25 מיליון, הגדולה בהיסטוריה המודרנית, הייתה עניין של זמן בדרך להצלת מצרים מרוע הגזירה שנפלה בחלקה בבחירות.
הצבא המצרי, כאליטה, כמוסד – וללא ספק גם כשלוחה של כוחות חיצוניים, ניצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכו כדי להתנפל על תנועת האחים, המסמלת בעיניו כוחות הרס שמנסים להביא את המדינה המצרית אל חדלון. כשברקע האלימות של תנועת האחים עצמה, ונגזרותיה המיליטנטיות בסיני, מנסה הנשיא סיסי למגר לא רק את תנועת האחים אלא גם את בעלי בריתה – חמאס, תורכיה של ארדואן וקטר.
במערב מביטים בנשיא אל-סיסי כשהוא פועל ללא מעצורים כדי להשיב את המטוטלת המצרית לצד האליטה הישנה. אחרי נפילת חומת ברלין ניכרה תנועת מטוטלת כזו במזרח אירופה, בין האליטות הישנות לחדשות, עד שהמשטרים התייצבו תוך שהם מפעילים אלימות מוגבלת. אלא שהמטוטלת במצרים גובה כבר עתה קורבנות רבים, הרס גדול של הרקמה החברתית ופגיעה קשה בפוטנציאל לחיים אזרחיים תקינים.
