נזכרתי בסיור שבו השתתפתי לפני שנתיים בכפר הפלסטיני הנטוש ליפתא, שבפאתי ירושלים. המדריך הפלסטיני רצה לשמוע התרשמויות ואני הערתי שהבתים הנטושים שביניהם התהלכנו גרמו לי לחשוב על ביתם של סבי וסבתי שאולי עוד עומד על תילו במרוקו. שניהם עזבו את מרוקו באישון לילה מבלי שהיה להם את הזמן הדרוש להיערך לעזיבה. הם לא הספיקו למכור את ביתם או לאסוף את רכושם והותירו 1,500 שנים של היסטוריה יהודית במרוקו מאחוריהם. מנקודת המוצא הזו יכולתי לדמיין את החיים שוודאי מלאו את בתי הכפר ליפתא בעבר, את הכביסה התלויה על החבל, את הילדים המתרוצצים בחצרות, את החום והמשפחתיות שבקעה מהם. אך המדריך הפלסטיני שהקשיב לדבריי לא היה יכול להכיל את נקודת המפגש שתיארתי בין הנרטיב היהודי-ישראלי לבין הנרטיב הפלסטיני, ומיד הפציר בי ש"זה לא אותו הדבר ואי אפשר להשוות". "היהודים עזבו את מרוקו מרצון" הכריז בהחלטיות גמורה.
דבריו חידדו את הקושי הפלסטיני בפרט והערבי בכלל להכיר בנקודת המפגש הזו של חוויית הפליטוּת מהטעם שהכרה בה משמעותה גם הכרה בעוול שגרמו הערבים ליהודים שחיו בארצותיהם. אפשר לפסול נקודות מפגש כגון אלה בטענה ש"זה לא אותו דבר", משום שזה כמעט אף פעם לא אותו דבר. ועם זאת, אני חושבת על מי שאיבד ארנק כי שכח אותו, ומי שנגנב לו ארנק כי לא היה ערני מספיק – וגם בין שני אלה יש מן החוויה המשותפת של אובדן הארנק ותכולתו, או במקרה הזה, אובדן הבית.
חוויית הפליטוּת והעקירה היא טרגדיה אנושית אוניברסלית, הכרוכה בטראומה הנגרמת כתוצאה מהניתוק ומהאופן שבו הוא נעשה. מדובר בטראומה כפולה: זו שנגרמה במדינת המוצא שממנה נפלטו, וזו שנגרמה במדינת היעד שאליה הגיעו. על כן, חוויית הפליטוּת יורשת את תכונותיו והשלכותיו של הניסיון הטראומטי, חוויה מופשטת שלא תמיד ניתן לתארה במילים. היא יוצרת דפוס שחוזר על עצמו, מעגל ללא מוצא, מצליחה לחמוק מדור לדור כמעין ירושה זדונית. אף ש"הזמן עושה את שלו" היא איננה נעלמת עד שמעניקים לה את תשומת הלב הנדרשת במטרה להתמודד עם נבכיה והשלכותיה. לכן, גם אם מצב הפליטוּת מגיע לקיצו מבחינה פורמלית על ידי מתן אזרחות וקליטה של הפליט בחברת היעד שאליה הגיע, הטראומה נותרת בעינה עד אשר תטופל כראוי.
הקושי לתת הכרה בטראומה של ה"אחר" רב כאשר מתנהלת תחרות על הסבל. תחרות מעין זו שכיחה במיוחד במצבי קונפליקט, המתאפיינים בתפיסה דיכוטומית של "שחור-לבן", כפי שבא לידי ביטוי באזורנו. במצב כזה, כל צד שואף לשמור על צדקת דרכו המוחלטת ועל דימוי חיובי מושלם. הצד השני, לעומת זאת, מוצג באופן שלילי תוך דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה. גילויי אמפטיה לסבלו של ה"אחר" מאיימים לשבור את תמונת השחור-לבן, המסייעת לכל צד להתמודד עם המציאות המורכבת של הקונפליקט.
חשוב לזכור כי מתן הכרה בחוויה הטראומטית הינו שלב ראשוני מהותי המסייע בתהליך ריפוי הטראומה. ההכרה מסייעת לשחרר את אלה שחוו את הטראומה מהצורך הבלתי נשלט לחפש לה ביטוי הולם. במקרים מסוימים היא מעניקה לטראומה מימד ציבורי וסמלי ואף משנה את משמעותה. עם זאת, חשיבות מתן ההכרה איננה זהה בכל מקרה ומקרה. יש גם מקרים שבהם הכרה בטראומה אינה תנאי הכרחי לריפויה.
בניגוד למדריך הפלסטיני בכפר ליפתא, ובדומה להנחת המוצא שעליה מבוסס הפרויקט של קרסטין, אני מאמינה באמירה המפורסמת של קאת'י קארות' (Caruth): "Trauma itself may Provide the very link between cultures". במילים אחרות, במקום לנהל תחרות על גודל הסבל, אפשר ואף רצוי להכיר בטראומה של ה"אחר" באשר הוא כשלב ראשון בריפוי הטראומה של שני הצדדים גם יחד.
