במחצית מרץ 2017, ערב השנה האיראנית החדשה, פרסם המרכז האיראני לסטטיסטיקה את תוצאות מפקד האוכלוסין האחרון, שנערך בספטמבר 2016, חמש שנים לאחר המפקד הקודם. על-פי התוצאות מנתה אוכלוסיית איראן באותה עת קרוב ל-80 מיליון בני אדם (גידול של כ-4.8 מיליון איש מאז 2011); 40.4 מיליון גברים ו-39.4 מיליון נשים. הנתונים מעידים על המשך מגמת העיור באיראן – 74% מהאוכלוסייה מתגוררת כיום בערים (עלייה של 2.7%) לעומת 26% בכפרים.
מספר משקי הבית באיראן עומד כיום על 24.1 מיליון, ותוצאות המפקד מראות כי גודלה של משפחה עירונית ממוצעת ירד מ-3.5 נפשות בשנת 2011 ל-3.3 בשנת 2016, וגודלה של משפחה כפרית ממוצעת ירד מ-3.7 ל-3.4. שיעור המשפחות המונות חמש נפשות ויותר ירד באופן ניכר מ-21% ל-15% בלבד, שיעור המשפחות הכוללות ארבע נפשות עלה מ-26.3% ל-27.6%, שיעור המשפחות המונות שלוש נפשות עלה מ-27.1% ל-28.5%, שיעור המשפחות המונות שתי נפשות עלה מ-18.4% ל-20.7%, ושיעור משקי הבית הכוללים אדם אחד בלבד עלה מ-7.1% ל-8.5%.
הנתונים מצביעים על ירידה נמשכת (אם כי מצומצמת) בשיעור גידול האוכלוסייה השנתי מ-1.29% בין השנים 2011-2006 ל-1.24% (1.97% בערים ו-0.73%- בכפרים) ב-2016. אוכלוסיית איראן ממשיכה להתאפיין בשיעור גבוה של צעירים, אך ניכרת האצה בתהליך הזדקנות האוכלוסייה: 49.1% מהאוכלוסייה הם בני למטה מ-30 (לעומת כ-55% ב-2011), 44.8% בגילאי 30 עד 64 ו-6.1% מעל 65 (לעומת 5.7% במפקד הקודם).
מפקד האוכלוסין של שנת 2016 הוא הראשון הנערך באיראן מאז הכריז המנהיג העליון, עלי ח'אמנהאי, בקיץ 2012 על שינוי במדיניות תכנון הילודה. מאז המהפכה האסלאמית (1979) עברה מדיניות תכנון הילודה שינויים מרחיקי לכת. לאחר המהפכה הושעתה התכנית לתכנון המשפחה שהונהגה רשמית בקיץ 1967, במטרה להפחית את קצב הריבוי הטבעי של האוכלוסייה. זמן קצר לאחר המהפכה פסק אומנם מכונן המהפכה, איתאללה רוחאללה ח'ומייני, כי אין איסור דתי להשתמש באמצעי מניעה, אך המועצה המנהלת של תכנון המשפחה פורקה, חלק גדול מהמרפאות לתכנון משפחה נסגרו או צומצמו ואספקת אמצעי המניעה נותרה מוגבלת.
במחצית השנייה של שנות ה-80 גברה ההכרה במשמעויות הכלכליות והחברתיות של גידול אוכלוסייה בלתי מבוקר. בדצמבר 1989 אומצה תכנית שנועדה להגביל את מספר ההריונות והילדים במשפחה. חוק תכנון המשפחה שכלל, בין היתר, ביטול תמריצים כלכליים למשפחות מרובות ילדים, לצד עידוד משפחות קטנות, אושר במג'לס בשנת 1993. במסגרת התכנית החלה הסברה במערכת החינוך ובאמצעי התקשורת והוקמו מרפאות ומרכזים רפואיים שסיפקו שירותים לתכנון משפחה. כמו כן עודדו השלטונות שימוש באמצעי מניעה, ובכלל זה ניתוחי סירוס ועיקור. זוגות צעירים אף נדרשו לעבור הדרכה באמצעי מניעה לפני קבלת רישיון נישואין. חידוש מדיניות תכנון הילודה נחל הצלחה משמעותית, ובמחצית שנות ה-90 צנח שיעור הילודה ל-1.2%, לעומת יותר מ-4% במחצית שנות ה-80.
מדיניות זו נותרה בעינה עד קיץ 2012 עת הנחה ח'אמנהאי לבחון מחדש את מדיניות תכנון הילודה מתוך כוונה לבלום את תהליך ההזדקנות של החברה האיראנית. בנאום שנשא ביולי 2012 בכנס של בכירי המשטר טען מנהיג איראן כי מדיניות זו הייתה נכונה לשעתה, אך הייתה זו טעות להמשיך בה בשנים שחלפו מאז. הוא ציין כי מחקרים מדעיים מצביעים על כך שהמדיניות הנוכחית תאיץ את הזדקנות החברה האיראנית ובסופו של דבר תוביל להתכווצות האוכלוסייה. מאמצי איראן לעידוד הילודה גובו בשורת צעדים, ובהם הטלת מגבלות על שימוש באמצעי מניעה, הארכת חופשת הלידה לנשים, הקלות בשעות העבודה לאמהות לילדים, עידוד אמהות עובדות לעבוד מהבית, הטבות והקלות במיסים למשפחות עם שלושה ילדים ומעלה והסברה לעידוד ילודה במרכזים רפואיים.
עם זאת, מתוצאות המפקד האחרון עולה, כי לא חלה עלייה בשיעור גידול האוכלוסייה, ואף נרשמה ירידה קלה מאוד של 0.05%. את כישלון המשטר לשוב ולעודד ילודה ניתן להסביר בתהליכי העומק החברתיים והתרבותיים שעוברים על החברה האיראנית ובמצוקות הכלכליות בפניהן ניצב הדור הצעיר. העלייה הנמשכת בגיל הנישואין הממוצע, השאיפה לשיפור הרווחה הכלכלית וההשכלה ותהליכי החילון והאינדיבידואליזם בחברה האיראנית מגבילים את כוחו של המשטר להשפיע על אזרחי המדינה, ובעיקר על הדור הצעיר.
המגמות הדמוגרפיות הנוכחיות מציבות בפני המשטר האיראני אתגרים משמעותיים הן בטווח הקצר הן בטווח הארוך. בטווח הקצר יוצרים הצעירים לחץ כבד על שוק העבודה ועל המדינה, שאינה מצליחה לייצר מקומות עבודה בכמות הנדרשת – כמיליון מקומות עבודה חדשים מדי שנה. רבים מהצעירים, המתרחקים מערכי המהפכה ומאמצים לעצמם אורח חיים מערבי, אף קוראים תיגר על הממסד הדתי-שמרני ועל האכיפה האסלאמית הנהוגה בארצם.
בטווח הארוך מציבים התהליכים הדמוגרפיים אתגר חמור לא פחות. הזדקנות האוכלוסייה לא תאפשר לשלטונות להבטיח לאורך זמן שירותי רווחה מספקים, תכביד את העול הכלכלי המוטל על המדינה ותאלץ אותה להקצות חלק ניכר מהמשאבים הכלכליים לטובת ביטוח לאומי ושירותים חברתיים המיועדים לקשישים. זאת, בשעה שכוח העבודה צפוי להצטמצם וקרנות הפנסיה, הסובלות כבר כיום מגרעון תקציבי חמור, עלולות לקרוס.
