כל מחאה והתקוממות הן ביטוי להוצאתה של מערכת פוליטית משיווי משקל. האירועים האלימים שאנו חווים בתקופה האחרונה, בעיקר בירושלים, הם דוגמה לכך. על פניו ברור כי ישראל, ובמידה רבה גם הרשות הפלסטינית, עושות כל שביכולתם כדי לסכל את הפיכתו של גל האלימות הזה לנקודת מפנה וכדי להשיב את המערכת לשיווי המשקל הקודם שלה, שממנו נהנו שני הצדדים.
שיתוף הפעולה השלטוני בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית בעשור האחרון היה אידיאלי עבור ישראל, משום שאִפשר את בנייתה של יישות פלסטינית עצמאית למחצה בגדה המערבית. זו ניהלה עבור ישראל את האוכלוסיה הכבושה, שמרה על בטחונה של ישראל ובה בעת עיגנה את נוכחותה בשטח באמצעות עיבוי שקט וזוחל של מפעל ההתיישבות. הפלסטינים, מצדם, נהנו מסממנים מוגבלים של שלטון עצמי ובעיקר מהיכולת לקיים מערכת שלטונית וחברתית בת-קיימא. תנאי הכרחי לכך היה הסימביוזה הכלכלית שהודקה בין ישראל ובין הגדה המערבית. בחסותה התאפשרה, בין היתר, כניסתם של עשרות אלפים פועלים פלסטינים לישראל לצרכי פרנסה.
האליטות הפוליטיות משני הצדדים היו המרוויחות העיקריות מהמצב הזה. מהצד הפלסטיני נהנו מהמתרחש האליטה הפוליטית ברמאללה והממסד הבטחוני, הביורוקרטי והאזרחי של הרשות הפלסטינית, שנופח בעשור האחרון כחלק ממה שכונה פַיַּאדיזם. יציבותו של המגזר הציבורי הפלסטיני הייתה ביחס ישיר ליציבות הבטחונית בשטחים ולשיתוף הפעולה שלו עם ישראל. השקט הבטחוני והסימביוזה הכלכלית עם ישראל אפשרו גם לאליטה הכלכלית בגדה המערבית לשגשג וליזום, כפי שניכר בעיר רוואבי.
מערכת היחסים הזו התבססה למעשה על שיח ה"אין פתרון" או "ניהול הסכסוך" שהילך קסם על רוב הישראלים, כולל אנשי "מחנה השלום" לשעבר, בעיקר בשל היציבות הביטחונית שהוא סיפק. תוצאות הבחירות האחרונות בישראל סיפקו הוכחה פוליטית של ממש לכך שהמרכז הישראלי מוכן לקנות את המודל המעודכן של הימין להסדרת היחסים עם הפלסטינים, להתכחש לקיומה של "הבעיה הפלסטינית" ולהתמקד בשיח החברתי שייצגו מפלגות לפיד וכחלון.
נתניהו, ערפאת ועבאס בשיחות ווי פלנטיישן בשנת 1998 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
אולם גל האלימות הנוכחי מעיד כי המודל הזה לא שרת באותה מידה את כל חלקי הפאזל הסוציו-פוליטי במערכת הפלסטינית. בחלק גדול מן האירועים האלימים מעורבים צעירים פלסטינים, חלקם בעלי רשיונות עבודה בישראל. עובדה זו עלולה להעיד על הפער הגובר בין ה"מרוויחים" בצד הפלסטיני – האליטה – ובין ה"מפסידים", האזרח הפשוט, שהיתרונות שהפיק מהמצב היו חלקיים ומוגבלים.
סיטואציה זו מזכירה מאוד את אשר התחולל במהפכות במצרים ובתוניסיה. האליטות השלטוניות הוותיקות נהנו מפריחה כלכלית כתוצאה מהמדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, אולם ציבורים גדולים, ובעיקר הצעירים המשכילים, מצאו את עצמם מחוץ לחגיגה הכלכלית ולכן ביקשו, בסופו של דבר, למוטט את הסדר הישן ולהחיל "צדק חברתי". אולם בשונה מהמקרה של מצרים ותוניסיה, הזעם בשטחים לא מופנה לעת עתה כלפי השלטונות – הרשות הפלסטינית – אלא כלפי ישראל, שנתפסת כאחראית הראשית ל(אי) סדר הנוכחי.
במובן זה הולכת הרשות הפלסטינית כעת על חבל דק מאד, מעצם היותה חלק מהשיטה המאיימת להתפרק. היא נמתחת בין נסיונותיה לשתף פעולה עם ישראל בערוצים בטחוניים שקטים, במטרה להבטיח את שרידותה, לבין עניינה בהמשך הסטת הלהבות הלאה ממנה ולכיוונה של ישראל. האתגר קשה מאוד; התגברות האלימות עלולה להחליש מאד את יכולתה של צמרת הרשות לעמוד מנגד ולאלצה להיסחף לתוך המערבולת.
בצד הישראלי קיימת דילמה דומה. מצד אחד ישראל מבקשת להחזיר את המערכת לשיווי המשקל הקודם שלה, אך בנסיבות מסויימות היא עלולה לראות במצב משום הזדמנות להשלים את מלאכת פירוק הרשות הפלסטינית באמתלה של "עידוד הטרור". התוצאה תהיה הפיכתו של המרחב הפלסטיני למובלעות מוניציפליות פונקציונליות חסרות מטריה לאומית מאחדת. כמו ב"שיווי משקל נאש", הכדור נמצא עתה בפסגת הגבעה וכל משב רוח קליל עלול לגלגלו לכיוון בלתי צפוי.
