אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת לכך שאבו-מאזן הוא הסמן השמאלי ביותר של הפוליטיקה הפלסטינית, בא הראיון שלו עם אילנה דיין ב'עובדה' בשבוע שעבר וסיפק אותה. הנשיא הפלסטיני לקח, למעשה, את רשימת ההאשמות של חמאס כלפיו והודה בהן בפה מלא, אחת לאחת. תיאום ביטחוני עם ישראל? בהחלט. התנגדות נחרצת לאינתיפאדת הסכינים? בוודאי. חידוש שיחות השלום? למה לא. גם עם נתניהו.
דיין פתחה את הראיון בשאלות הקשות. "מה אם אחד הנכדים שלך יקח סכין ויצא לדקור יהודים?" שאלה. "זה יהיה טירוף לומר שמעשה כזה הוא טוב," השיב עבאס, ללא היסוס. מאוחר יותר הדגיש כי פיגועי דקירה אינם שליליים (רק) בגלל התגובה הישראלית הקשה להן, אלא משום שרצח הוא רצח. לידיעת הישראלים הטוענים כי גינוייו רפים, ונשענים על טיעונים תועלתניים במקום עקרוניים.
הנשיא הפלסטיני הלך צעד נוסף. הוא חשף כי כוחותיו נכנסים לבתי הספר ומחפשים סכינים בילקוטי התלמידים. לדבריו, לאחרונה אף מצאו 70 (!) סכינים בבית ספר אחד והחרימו אותם. ברור כי הבעיה כאן אינה פוליטית בלבד, אלא גם חינוכית. עבאס העדיף לייחס את התופעה ל"איבוד תקווה" של אותם צעירים מהיעדר תהליך שלום; הסבר לא לגמרי ממצה.
אבו-מאזן נשאל על תגובתו לסרטון המתעד חייל ישראלי מחסל דוקר פלסטיני פצוע על הקרקע בחברון. התופעה אינה משקפת את כל החברה הישראלית, אך התמיכה הרחבה בחייל מטרידה, אמר. במפגש עם יהודי ארצות המזרח בשבוע שעבר, הביע הנשיא בטחון כי מערכת המשפט הישראלית תבוא חשבון עם היורה. ניתן לדמיין את אסמאעיל הניה נופל מכסאו בעזה למשמע הדברים.
אנשי חמאס בוודאי גם לא רוו נחת גם מהתייחסותו של עבאס לתיאום הבטחוני עם ישראל. התיאום אינו חשוב רק לישראל, בכך שהוא מונע אינתיפאדה מדממת בהרבה, אמר, אלא גם לרשות הפלסטינית. ללא הגנת ישראל, הודה, שלטונו מוטל בספק רב. למעשה, הרשות על סף קריסה גם עתה בשל הפלישות החוזרות ונשנות של צה"ל לשטחי A.
מעט אחרי אמצע הראיון ארע דבר מעניין. אבו-מאזן, כנראה נינוח יותר בחברתה של דיין, עבר לדבר אנגלית. המעבר הזה במהלך ראיונו לאודי סגל בנובמבר 2012 הוא שסיבך את הנשיא בהתבטאות שבוודאי התחרט עליה: ויתורו אז על שיבה לעיר הולדתו צפת התפרש בציבור כוויתור פלסטיני גורף על זכות השיבה לישראל. בשיחתו עם דיין בנושא הפליטים עבאס נמנע מליפול לבור דומה, ודיבר באופן מעומעם על הצורך להגיע לפתרון "צודק ומוסכם" ברוח החלטת מועצת הבטחון 242.
אחת ההתבטאויות המסקרנות ביותר של עבאס נותרה על רצפת העריכה של 'עובדה', אך הועמדה לרשות הציבור בחסות אתר האינטרנט של ערוץ 2. דיין שאלה את עבאס בן ה-81 לגבי יורשו, אחת השאלות המטרידות ביותר את הפרשנים לענייני פלסטינים ואת הפוליטיקאים הישראלים. היא הזכירה את מרואן ברגותי, מנהיג פתח הכלוא בישראל בשל מעורבותו בפיגועי ירי במהלך האינתיפאדה השניה. עבאס השיב שכל איש פתח יכול להתמודד והזכיר גם את השמות הבאים: מרואן ברגותי, ג'יבריל רג'וב (ראש הבטחון המסכל בגדה לשעבר) ומחמוד אל-עאלול.
השם האחרון פחות מוכר לציבור הישראלי: אלעאלול, המכונה אבו-ג'יהאד, הוא חבר הועד המרכזי של פתח וראש נציבות הגיוס והארגון של התנועה. בסרטון שהועלה לדף היו-טיוב של הנשיא הפלסטיני נראה עאלול יושב ליד אבו-מאזן במפגש עם צעירות המשתתפות במחנה קיץ. ייתכן כי השמות שזרק אבו-מאזן כמסיח לפי תומו נאמרו שלא בכדי.
הגינויים הפלסטינים לדברי עבאס לא אחרו לבוא: מהחזית העממית השותפה לו באש"ף, עבור בחמאס, וכלה בחבר הכנסת באסל גטאס. אולם דבריו הנוקבים והבלתי-מתנצלים הדגישו את העובדה שבפוליטיקה הפלסטינית קיימים היום חילוקי דעות עקרוניים ביחס לישראל ולסכסוך. הלוואי עלינו מחלוקת כזו.
